הוא הגיע להחלטה סופית והוא היה בטוח בעצמו עד כמה שרק אפשר
כשפתח את הדלת ונכנס לחדרה.
היא ישבה על כסא בפינה והסתכלה בו.
הוא ידע שהיא עובדת עליו. זאת לא הפעם הראשונה שהיא עושה הצגות
דביליות כאלה וכל פעם יש טרנד חדש. כנראה עכשיו זה "המראה
הקפוא"
חוץ מזה, הוא היה יכול להבין בקלות את הסימבוליזציה שבמצב
זה... הדכאון...
היא היתה יכולה בקלות להבין מה היתה מטרת הביקור הזה משיחתם
בטלפון כשעה וחצי לפני-כן ואם היא באמת אהבה אותו כפי שחזרה
והדגישה אלפי פעמים, היא היתה נכנסת לדכאון ברגעים אלו.
הוא לא יכל לסבול אותה יותר. כשראה אותה במצב הזה, מדגישה את
המלודרמה ועושה הצגות כדי שיבין שהיא בדיכאון ורע לה עם זה הוא
הבין למה נפרד ממנה עכשיו.
נמאס לו מההצגות שלה, נמאס לו מהמניפולטיביות הנטפלת ונמאס לו
להעמיד פנים שהיא בנאדם נפלא כל כך.
הוא אפילו לא אוהב אותה.

הוא התקרב וקרא לה, בעודו מנסה לסגל לעצמו קול עמוק יותר
מהרגיל, כדי לעצור כל רגש מלעלות מליבו אל הלשון.
היא לא הגיבה.
כלבה! היא יודעת מה היא עושה, חשב לעצמו. היא תשחק אותה קפואה
ומדוכאת כדי שיתחרט ולא יעזוב אותה, לפחות לא עכשיו.
"אז את לא עונה לי?" שאל.
טוב, הוא לא יפול בפח הזה. הוא יגיד את מה שיש לו להגיד וילך.
זה גם יראה לה מה הוא חושב על ההצגות שלה.
"זה לא עובד בשביל שנינו"
הוא הגעיל את עצמו באותו הרגע. הוא הבין מה הוא עושה והאופי
הנדוש והמזוייף של המשפט...
אבל זאת הברירה היחידה שלו. הוא לא יכול להמשיך ולזייף את הקשר
הזה.
"את לא מתאימה לי וכמה שלא תגידי ומה שלא תגידי, זה גם לא
מתאים בשבילך. אם כן, היית מתנהגת אחרת וזה לא היה קורה"
הוא עצר את עצמו. הוא פה בשביל מטרה ספציפית ומדוייקת, לא כדי
לגרום לא רגשות אשם על שבזבזה חצי שנה מחייו בתקוות שווא.
"אז באתי לפה כדי להגיד את זה אישית..."
'ולהכאיב לך' אמר לעצמו
"אני חושב שכדאי שניפרד. שכל אחד ילך לדרכו שלו. זה יהיה טוב
בשביל שנינו"
הוא חיכה לתגובה... אבל הדיכאון נשאר על פניה ועל שפת הגוף
שלה.
יכול להיות שזה אמיתי? שהיא באמת עצובה? אולי היא באמת אוהבת
אותו.
אולי הוא מבזבז הזדמנות נהדרת פה עכשיו.
אבל זה מאוחר מדי עכשיו.
"אל תעשי את עצמך עצובה. די עם הבולשיט. את תשמחי להפטר ממני.
שימי קצת מוזיקה ותתחילי לרקוד כשאני אצא מהדלת"
היא לא הגיבה. תחושת אשם מכאיבה החלה להציף אותו.
מתי נהיה כזה חרא? מתי נהיה כמו כל השאר?
"את שם בכלל? או שאני מדבר אל עצמי?"
כלום.
"די, הבנתי, קלטתי, נגמר"
הוא החל לכעוס.
"תפסיקי עם הבולשיט הדבילי שלך!"
הוא התבייש בצעקות שלו, אבל לא התאפק.
"אני שונא את ההצגות שלך! די כבר! חצי שנה זייפת אהבה, עכשיו
תפסיקי!"
אין תגובה.
"תפסיקי את שומעת אותי?!"
הוא לא התאפק יותר. הוא נשבר. הוא רק רצה להכאיב לה...
"אולי פעם אחת, אחרי חצי שנה, לשם שינוי, תפסיקי להתנהג כמו
כלבה מחורבנת?!"
הוא התקרב ותפס בכתפה. הוא ניער אותה באלימות וגופה קרס על
הרצפה ליד הכסא.
הוא הסתכל עליה, זו שאהבה אותו באמת במשך חצי שנה ולא הצליחה
להוכיח...
הוא בהה בה, בפניה, בגופה
ובוורידים החתוכים.