אז מה, נעה? מה חשבת שיקרה כשכל היום את יושבת בין ארבעה
קירות, בחדר יותר חשוך מנשמתך?
את חושבת שסוף-סוף הבנת את מהות חייך, הא?
את חושבת שכולם אוהבים אותך... באותה מידה הם גם שונאים אותך!
כשתהיי על ערש דווי, מכדור ש"במקרה" חדר לתוך החלל הריק הזה
שנקרא השכל המעוות שלך, תנסי לא להתייאש בקלות, תני לכולם
לחשוב שנלחמת עד הרגע האחרון.
הילדות שלך מזמן נשטפה יחד עם גל הכימיקלים שהכנסת לתוכך. רק
זיכרון מעומעם של צחוק מתגלגל נשאר בתוכך.
היי, נועה!! תתעוררי! כאן המצפון שלך מדבר! שלא תעזי להניד את
ראשך!
אני חלק ממך, אני זה את, ולא תוכלי לעשות דבר בנידון.
יש דברים שאת צריכה להבין על החיים שלך:
תפסיקי להיאבק, כי הם תמיד ינצחו. תמיד.
מעולם לא עמדת בדרישותיהם, התמונה המשפחתית המושלמת לא כללה
אותך.
מה את מצחקקת לך? אני זה שעצוב פה בשביל שנינו.
יופי... דמעה שמעטרת אל לחייך יותר מחמיאה לך, ותפסיקי לזוז,
את רק גורמת לי לסחרחורת.
אני לא מתכוון ללכת מפה בקרוב. כשאת תרדמי אני אשאר ער ואמשיך
לגרום לך להרגיש רע. אם תשתדלי להיות ילדה טובה כמו שאבא'לה
ואימא'לה רצו, אני מבטיח לא להפריע.
המצפון שלך תמיד צודק! אבל תמיד!
נועה... נוע'לה... אל תנסי אותי, אל תעצמי את העיניים, אני לא
זז מפה. שכחת? אני יכול לקרוא את מחשבותייך.
תגידי, את מתכוונת לבכות עוד הרבה? את לא תורמת לעצמך כלום
מלבד כאב ראש, הרי הם כולם ישנים ואף אחד לא רואה ולא שומע
אותך ואין מי שייתן לך יחס וירחם עלייך.
כדאי שתתחילי להתרגל, הם יחזרו על זה כל יום, גם היום, את
אפס... מופרעת בנפשך...
סתם, אני צוחק... את יודעת שהם אוהבים אותך בדרכם שלהם...
מוזרה ופריקית משונה, תזכרי מה אמרתי לך תמיד: אין כמו הבית.
הבוקר עוד מעט יעלה... אמנם לא עלייך, אבל הוא יגיע ויעיר את
כל השדים שבך.
את מעלה בי גיחוך... איך אני נפלתי עלייך, נערה מטומטמת...
דווקא אני, המצפון שלך, הייתי צריך ליפול על מישהו עם תבונה
ועם מחשבה עמוקה.
חשבת לרגע שאני אעזוב אותך? טיפשה. אני קשור בך כמו שאת בי.
טוב, הבנתי, את מדוכאת ורע לך. צאי מזה!
ואת יודעת עוד משהו?
מגיע לך!