באמצע חצר בלהות על מצע קריסטל, מונחת את על גבך מתחת ליריעות
הבד הלבנות, עטופה כגולם.
וכמו הגולם, המסתיר את שקר חינו והבל תחינתו, שוזרת את
טפחים-טפחים של לובן, להסתיר את עוונך.
וחסד יריעות הבד הלבנות, על לובן כנפיהן, הוא בשמירת גופך
חנוט, הן מגינות מפני אבק.
ברם, לא תוכלי לראות אורו של יום מפאת זוהר קדושתן, ואף צללים
של לילה יפושו מפנייך אל מבואות הגן.

הסתובבת על יצועך.
לעת השחר, כשאת שוכבת על גבך, בחנת את אותו הכר הקר כל-כך,
עליו שמת את ראשך. מבעד לאבקת הזכוכית גילית פניי תחתייך,
קפואים, נוקשים, לסתי קפוצה ומדממת. ולך נראה הכל טבעי, הכל
רגיל - יצועך אותו יצוע, עכשיו הוא רק נראה, נראה אחרת.
אור היקרות שאפף דמותך בבהייתה בי, היה אותו האור שאפפה
בתחילה.
מיצמצתי.

נדדתי במחוזות ארצי ההזויה על כמה וכמה שנות אור פנימי. עם
תרמיל צפוד על גב, חמציץ בפה וכובע קש, מסעי נגמר כשהחל, ללא
ממצא מדהים או בדל תגמול. בטני רק עמוסה יותר בתהיות וטעויות,
שנרכשו בזמן טיול תמים בארץ ללא שם, אך בניגוד מוחלט - ראשי
כבד עלי פחות ואף גופי מצא לו אי-איזה רזון משל עצמו. יש ודאי
כאלה שיאמרו - "זה טעמו של נסיון"- אך מה הטעם בנסיון מסוג זה
אם כל גופי תשוש וסמרטוטיי עליו שמוטים, מטים לנפול?!
בלילה אחרון שלפני דעיכתי, תשוש ולאה, מצאתי עצמי בעיבורו של
גן פראי. ובמרכזו של פרא, פלא! - במרכז הגן במה על  עמודים
ומצדדיה אפיריון שכל כולו הדר.
נעצרתי ללון תחת קרנות המזבח, בינות העמודים, ולעת שחר לבש הוא
מציאות מחרידה. גופה דוממת, כלואה מתחת לתכריכי ההוד, נגלתה
לעיניי. גופת החי הזו לא הנידה עפעף וגופה לא זע, רק הבל פיה
ליטף את מרקם הזכוכית, חזור ושוב, במקצב קבוע, כאילו היה זה
הוא שנים על גבי שנים. נדמה היה כאילו גן הביעותים דמם-פעם לפי
קצבה של זו.
לבנה היתה, שערה הארוך חלק למשעי וצבעו שחור.
בחנתי את עיניה וזו החזירה לי מבט קפוא. ושם, בתוך קפאון ארוך
שנים,באמצע שדות רימל המגינים על זוג פנינים רושפות, ניצבה
בבואתי בוהה בי במבט עמום, בוחנת מבטי שלי.
לא האמנתי למראה עיניי.

או-אז נעתקה נשימתך. כאסיר תודה על כך, פלטתי אנחת רווחה...
וזהו.
הבל פיותנו עיוות פנינו, כל אחד מאיתנו גמע את נשימותיו של
השני, כשאלה מתנפצות על עבר האחד של משטח הסלע הנוצץ.
לאחר זמן מה, נשימתנו הואצה, ותחת כסותייך הלבנים התאבכה דמותך
עד שנעלמה כליל.
קמתי.
ניערתי אבק שדבק לבגדיי ולאחר קילפתי את האריג הצחור, טפח אחר
טפח, והיה נראה כאילו אין לו סוף...

עתה הבנתי את שהלילה ליטפו למעני, את האריג החם שבו טווית קורי
זכוכית.
על המזבח הקדוש אין מקום לשניים, הוא מותאם אך לאדם אחד. קולות
ניפוץ זכוכית ועוון נשזרו יחדיו תחת השמיים הכהים, להעלים פצעך
ובד בבד להעמיקו.
החיוך הפך צווחה, קריאת שבר, ומזור שלא נמצא הוחלף בנשמתי
המדממת.
הגולם האנוס נרמס, אנס את האנס על לא עוול בחפו ועוונך הוחלף
בעווני.
גשם קר קלח בדמיוני, הטל הקפיא גופי ושזר את גורלי באובדנך.

חיה פצועה היתה מוטלת לידי, בוהה בשמיים שהכזיבו, תוהה על יציר
הביעותים שהיה ונעלם כלא היה.
איתי היתה.
את שארית הפלטה שעוד נותרה לי קלט גופך אז, אך את פלטת אותה
בכוח. נאנקת בשנתך, את שולחת את ידייך אלי, מהדקת את גופי
לחיקך תחת שמיכת הפוך וממלמלת: "חררר... בררר... גררר..."

יקירתי,
לא צימחת כנפיים!