בערך כל יום מימי החופש המשעממים העברנו ב-ה-טלפון, מקום המפגש
הקבוע, יושבים על החומה שמאחורי ה-טלפון הציבורי "שלנו" או
שוכבים על הדשא בפארק הצמוד אליו ומדברים... על מה לא.

כמה הוא סיפר לי על הבחורה ההיא, את השם שלה הוא לא ידע, אבל
חוץ ממנו, כל פרט קטן בה היה חרוט עמוק בזכרונו.
את הסיפור על היום שבו פגש אותה שמעתי כל כך הרבה פעמים.

הוא היה בדרך ל-ה-טלפון, הוא כבר כמעט הגיע כשראה אותה.
היא ישבה על הספסל הכי קיצוני, חיבקה אליה את ברכיה, ראשה
ביניהם, ובכתה.
הוא עצר לרגע, חשב אם לגשת אליה, מיד המשיך ללכת לקראתי ושניה
לאחר מכן שוב שינה את כיון הליכתו אליה.
בעודו פוסע אליה היא הרימה את מבטה והוא הבחין בעיניה האפורות
שנצנצו מהבכי הרב.
המבט שעל פניה היה נפול והיא נראתה כל כך עצובה "כמה שהיא
יפה", חשב, הוא כבר היה ממש קרוב אליה, עוד כמה צעדים והוא
איתה.
היא הפנתה את מבטה אליו, ניגבה  את הדמעות והעלתה על פניה
חיוך מזוייף.
הוא חייך אליה בחזרה, הוציא מכיסו ממחטה והגיש אותה אליה, היא
השיטה את ידה אליו ומבטו התמקד בטבעת שהייתה לה. היא ראתה שהוא
מסתכל עליה והורידה אותה מהר, קרבה אותה אל פניה, הסתכלה בה
במשך מספר שניות, השפילה את מבטה ופרצה בבכי, כמובן שמיד הוא
התישב על ידה בספסל והניח את ראשה על כתפו, היא המשיכה לבכות.
הוא הוריד את ראשו אליה ושם אותו על ראשה, היא המשיכה מייבבת
בבכי והוא החל מלטף את שערה השחור.
לאחר זמן מה הוא הוריד את ידו מראשה וחיבק אותה, הדמעות לא
חדלו לרדת והוא המשיך לשבת ולא זז.
היא הפסיקה לבכות, הרימה מבטה והתקרבה אליו. בכל פעם שהיא קרבה
גופה אליו ליבו החסיר פעימה, גופה הזדקף, ראשה הורם והיא הביטה
גבוה אל תוך עיניו.
בעיניה כבר לא היה אותו העצב, חיוך כנה מילא את פניה והציף את
ליבו אושר.
אולי היה זה רגע חולף ואולי שעה תמימה עברה.
החיבוק שבא אחרי זה כבר לא בא מתוך ייאוש, היא קירבה אותו
אליה, נכנסה בתוך זרועותיו והניחה ראשה על החזה שלו. הוא החזיר
את ראשו מעל לשלה וידיו חיבקו אותה חזק.

איך הכל משתנה ברגע.
עברה שנה מאז, עכשיו הוא איתה, אנחנו כבר לא נפגשים שם יותר..
בכל פעם שאני עוברת שם אני רואה אותם. הם כל כך מאושרים יחד.


ובקשר אליי... מה זה חשוב שאיבדתי את הידיד הכי טוב שהיה לי
מעולם?

אני אסתדר.

אני תמיד מסתדרת.

העיקר שהוא מאושר.