לחלק הקודם:  http://stage.co.il/Stories/241175


הימים עברו, הזמן חלף לו, ואיתו הלכו ופחתו רגשות האהבה שלי אל
ירון, עד שזו הפכה לאהבה אפלטונית לחלוטין. התחלתי להרגיש הרבה
יותר נינוחה בחברתו, זה אמנם לקח לי זמן, אבל זה קרה. נהניתי
להיות בחברתו, יכלתי לשתף אותו בכל מה שקרה לי, והוא שיתף
אותי. בזכות הקשר של יוני עם ירון, גם היחסים שלי עם יוני הפכו
לקרובים יותר.
ירון שינה את יוני, ולטובה, כמובן אני חייבת להודות שגם אותי
הוא שינה, כך כנראה ירון הפך למעין קשר בינינו. הרגשתי הרגשה
הרבה יותר טובה כששיפרתי את יחסיי עם יוני, והפכתי לנינוחה
בחברתו של ירון.
הרגשתי שגם מצבו של ירון הפך לטוב יותר, עם הזמן הוא הזכיר
פחות ופחות את חברו שנפטר. הרגשתי שהכאב שלו עדיין נשאר, אבל
פחת, והוא כבר החל להתגבר.
כבר הפסקתי להיחשב כחדשה פה, נהיו לי חברות, והצטרפתי לחבורה
של בנות, שמאוד נהניתי בחברתן. יוני המשיך להיות מעורב בחיי
הכיתה, כפי שהיה תמיד, והמשיך להתעסק עם הגיטרה שלו. יום אחד
אפילו ישבנו אני, ירון, יוני, וילדה נוספת מהכיתה, והאזנו
ליוני מנגן. הוא המציא לחן לשיר שכתבה עינת, אותה ילדה שישבה
איתנו כשהאזנו. הלחן שלו היה נהדר, אף פעם לא חשבתי שיוני
מסוגל להמציא לחן כזה טוב.

הייתי בבית כשהטלפון צלצל, עניתי, זה היה יוני שהתקשר, כולו
נרגש, והודיע לי שהתברר שעינת לא סיפרה לו, אבל היא לקחה את
הלחן שהוא יצר, ואת השיר שלה, ונרשמה לתחרות. השיר שלה נבחר
במקום הראשון, והפרס הוא נסיעה זוגית לאילת. בגלל שיוני לקח
חלק נכבד בהכנת השיר היא הציעה לו לנסוע איתה, והוא הסכים.
הצעתי לו לערוך מסיבה לכבוד הזכייה, והוא מייד הסכים. איך
שניתקתי, הרמתי את השפופרת, והתקשרתי ללילך, חברתי הוותיקה
ביותר. הייתי כל כך נרגשת, שהרגשתי צורך עז לשתף אותה במה
שקורה, מה גם שמאוד התגעגעתי אליה, מפני שלא שוחחתי איתה כבר
המון זמן. כתבנו אחת לשניה מכתבים, מאז שעברתי דירה, אבל לא
דיברנו בטלפון מפני שההורים שלה ניתקו לה אותו. סוף סוף החזירו
לה את הקו, ויש הזדמנות לשיחה. סיפרתי לה, והיא מאוד שמחה
בשביל יוני, אמרה לי שהיא ידעה שהוא מסוגל לזאת, ואני תהיתי
לעצמי אם היא אמרה זאת מפני שהרגישה חובה, או שבאמת התכוונה
לזאת. שכן, האם זה ייתכן שהיא מכירה את אחי יותר ממני? שוחחתי
איתה עוד כמה דקות וניתקתי, מפני שלא היה זמן, והייתי צריכה
להכין את הדברים למסיבה. הגנבתי רק שיחה קצרה עם אמי, כשסיפרתי
לה על הזכייה של יוני, עיניה אורו, היא הייתה כל כך מאושרת.
ביקשתי ממנה את האפשרות לערוך מסיבה היום בביתנו ואמא אמרה
שבין כה וכה היא ואבא התכוונו לצאת היום, כך שאין שום בעיה.
ערכתי סבב טלפונים, הזמנתי אנשים, רובם התלהבו מעצם כך שאנשים
שהם מכירים יצרו שיר יחד, וזכו מקום ראשון. לאחר שסיימתי עם
ההזמנות של האנשים, הלכתי למכולת, שנמצאת לא רחוק מביתנו לקנות
את המצרכים. בדרכי, ראיתי בחור שישר משך את עיני, הוא נראה לי
בגיל שלי פחות או יותר. היה בו משהו ייחודי, משהו מושך, הוא
נראה מאוד סימפטי. הרגשתי שאני לוטשת את עיני בו, אז השפלתי
מבט, ועברתי על ידו, אמנם אז הוא פנה אלי: "את מכירה אולי את
רחוב הרצל? ", רחוב הרצל היה הרחוב הסמוך לרחוב שלי, הסברתי לו
איך להגיע, הוא חייך והודה לי, ושנינו פנינו לכיוונים מנוגדים.
הלכתי וחיוך עלה בתוכי, הרגשתי כייף בעובדה שהרגשתי שאני נמצאת
במקום ששייך לי, שאני מתמצאת בו, שהפכתי לחלק ממנו. שאני היא
זו שמסבירה לאחרים כיצד להגיע, היכן זה נמצא. הודיתי בתוך
תוכי, כי פה אני הרבה יותר מאושרת מאשר למקום מגורי הישן. אולי
זה בגלל הסביבה,ואולי זה מפני שאני עצמי, השתניתי.

יוני חזר הביתה, ועזר לי עם ההכנות למסיבה. ביקשנו גם מירון,
מעינת, ומעוד 4 חברים שלנו, שיבואו ויעזרו לנו עם ההכנות שלפני
המסיבה. ירון אמר שייתכן ולא יכול לבוא יותר מוקדם, ושהוא
מצטער כי אמורים לבוא ההורים של חבר שלו, והחבר שלו לעיר שלנו,
והוא מן הראוי צריך להגיד לו שלום, אם לא להיות איתו. למסיבה
עצמה, הוא הבטיח לבוא.
עבדנו יחד, ובנפרד, עם המזון, הדיסקים, המערכת סטריאו,
הפעילויות וכו'. לבסוף הכל היה מוכן, ואנשים החלו לזרום. הגיעו
יותר אנשים מאשר ציפיתי, אנשים מהכיתה הביאו חברים נוספים
שלהם, והבית שלנו הלך והתמלא. יוני היה מאושר, וכך גם אני.
הייתה לי הרגשה כל כך טובה עם כך שכל האנשים האלו נמצאים בבית
שלי במסיבה שלי. האנשים הרעיפו שבחים ליוני ללא הרף,
והוא שמח מאוד.
היה צלצול בדלת, ויוני צעק לי שאני אפתח, לא ממש התחשק לי
לפתוח מפני שכל הזמן הזה אני הייתי זו שהכנסתי את האורחים, אבל
החלטתי בכל זאת לפתוח, ולהנעים עם יוני. פתחתי את הדלת, ועמד
שם ירון. נתתי לו חיבוק, כשראיתי לפתע שלידו עומד אותו בחור
שראיתי כמה שעות קודם לכן, ושאל אותי כיצד להגיע לרחוב הרצל.
תהיתי מה הוא עושה פה, אך עד מהרה ירון ענה לי על השאלה עוד
לפני שהספקתי להוציא מילה מהפה.
"זה יאיר, אותו חבר שאמרתי לך שצריך לבוא. חשבתי שזה בסדר שאני
אביא אותו, זה בסדר נכון?" "כן, בוודאי", עניתי. אמרתי שלום
ליאיר, והכנסתי אותם לבית. לקח לי כמה דקות לקלוט עד שעלתה בי
המחשבה, שבמילה חבר הוא בטח מתכוון לחבר במובן הרומנטי, ולא
במובן של ידיד. עלה בי קצת עצב. לא בגלל ירון, מפני שחלפו לי
הרגשות כלפיו, אלא בגלל יאיר, שמשך אתי אליו. החלטתי לא לחשוב
על זה, סך הכל אני בכלל לא מכירה את הבן אדם, ואני פעם ראשונה
וכנראה אחרונה רואה אותו. במהלך הערב, דיברתי עם ירון, ושאלתי
אותו איך זה שהוא לא סיפר לי שיש לו חבר, בכל זאת אנחנו
ידידים, ואני משתפת אותו בכל, ציפיתי ממנו גם לכך. אז הוא אמר
לי :"ומה איתך? את מספרת לי על כל חברה חדשה שיש לך?" וצחק. זה
גרם לי לבלבול, לא הבנתי אותו. "זה שונה, בשבילי חברה זה לא
כמו שבשבילך חבר. חבר בשבילך זה משהו של אהבה- רומן, ואילו
בשבילי חברה היא אהבה אפלטונית, בין חברות". הוא הביט בי כמה
דקות, כבר חששתי שפגעתי בו, ואז עלה על שפתיו חיוך. "את חשבת
שהוא חבר שלי במובן הרומנטי???" "כן" עניתי במבוכה, כבר התחלתי
להסס אם זה אכן כך. "ובכן, ידידתי היקרה, צר לי לאכזב אותך,
אבל לא. הוא חבר שלי, כמו שאצלך חברה." חייכתי אליו, ושמחתי
ששאלתי אותו על כך, למרות שהכוונות שלי כלל לא היו לגלות אם
הוא חבר שלו במובן בני זוג, או אפלטוני, אלא מפני שהציק לי
שהוא לא סיפר לי על כך.
בהמשך הערב, יצא לי לשוחח עם אנשים שונים, חלקם כלל לא הכרתי
לפני, זה נתן לי תחושה טובה. כשהלכתי למזוג לעצמי לשתות, מפני
שהייתי צמאה, שמעתי משהו פונה אלי, הסתובבתי וראיתי את יאיר
עומד מלפני. היו לו עיני תכלת, מהפנטות, שלא יכלתי להוריד את
עיני שלי משלו. הוא חייך אלי ואמר: " אחלה מסיבה יש כאן, אני
מקווה שזה בסדר שבאתי, מפני שחשתי לא בנוח לבוא למסיבה של
אנשים שאני לא מכיר. אני באמת מקווה שזה בסדר מבחינתך ומבחינת
אחיך". "כן, אין בעיה, אני מקווה שאתה נהנה כאן" השבתי לו.
"כן" הוא אמר וחייך שוב. היה לו חיוך כובש. היה רעש של כל
האנשים מסביבנו, אבל הרגשתי כאילו היה שקט. שנינו לא דיברנו,
וחשתי לא בנוח. " תהיתי, את זו שהסבירה לי היום איך מגיעים
לרחוב הרצל, נכון?" "כן, זו הייתי אני. תגיד, לא התבלבלת? ירון
לא גר ברחוב הרצל, והבנתי ממנו שהיית צריך לבוא אליו היום".
"לא, לא התבלבלתי, באמת הייתי צריך לבוא אליו היום, וגם באתי,
אבל לפני כן, הייתי צריך.. הייתי צריך לבוא לבוא לבית שלי" הוא
אמר, והסמיק. "אתה רוצה להגיד לי שלא ידעת איפה נמצא הבית שלך,
ושאלת אותי איפה הרחוב?" הוא הסמיק עוד יותר וחייך, הוא הסביר
כי הם עברו רק היום לבית הזה, והוא לא מכיר את הרחובות, את
המקום פה, לכן היה זקוק לעזרה. הוא סיפר לי כמה שהוא לא רצה
לעבור, למרות שאת הבית הקודם הוא לא אהב. הוא מתנחם בכך שלפחות
הוא מכיר את ירון, ויהיה לו יותר קל יותר להתאקלם. "מכיר את
האמרה 'משנים מקום משנים מזל'?, ובכן, אולי הוא יפעל פה כך,
ויהיה לך פה טוב יותר, אמרתי וחייכתי אליו. "יכול להיות, אני
רואה שיש פה אנשים נחמדים, ועם אחת כזו אני מדבר עכשיו",
חייכנו שנינו. ידעתי, שאני אסתדר איתו, ושיצמח לנו קשר, שיוביל
לאנשהו, בין אם אפלטוני ובין אם יותר מכך. הרגשתי נינוחה
בקרבתו, והיה לי כייף לשוחח איתו. ירון ניגש אלינו ואמר: "נו,
אני רואה שאתם מתחילים להכיר כבר אחד את השני. כל כך כייף
לראות את האנשים שאני אוהב, נמצאים יחד. יאיר, היא סיפרה לך
שגם היא גרה פה לא כל כך הרבה זמן, משהו בסביבת חצי שנה?".
"לא, היא לא אמרה לי, טוב לדעת" הוא אמר, הביט בי וחייך.
חייכתי חזרה. יוני הצטרף:" נו, אפשר להכיר את הצלע הרביעית
שלנו?" "היי, אני יאיר", "אני יוני, וזו.." "מיכל, אני יודע".
תהיתי מהיכן הוא ידע, הרי לא אמרתי לו, כנראה ירון סיפר לו
עלי. "ומה עוד אתה יודע עלי?" אמרתי משועשעת. "הרבה" הוא ענה,
וקרץ, ואז הוא וירון צחקו.
לאחר מכן הוא אמר: "משנים מקום, משנים מזל, מה? אני אזכור זאת,
ואחרי חצי שנה, תזכירי לי להגיד לך אם זה אכן פעל", "אצלי זה
פעל, מבטיחה להזכיר לך, ואני די בטוחה שתגיד לי שזה פעל",
"נחייה ונראה", ואז צחקנו יחד.    

סוף

אשמח לשמוע תגובותיכם,
גלי