שונאת את המים האלה שזורמים וזורמים אבל לא באמת שוטפים משהו,
בנוסף לכל הם גם קרים! למה הכל חייב להיות כל כך קר?!
אני מנסה לשטוף מעצמי את כל הקור המבחיל הזה והדמעות החמות
באמת שזורמות ביחד עם המים הם הדבר היחיד שמחמם אותי במקלחת
הקפואה הזאת. המחשבות שעוברות לי בראש מחזירות אותי לאתמול
בלילה שנמשך עד היום בבוקר. הקור בחוץ והחום בפנים אחרי הטקילה
הראשונה, המוסיקה. רגעים קטנים של שלמות הם שזורמים עכשיו
ונשטפים עם המים, הגועל נשאר עמוק בנקבוביות של העור. הנשיקה
הזאת! הנשיקה הקפואה, המזוייפת הזאת. פעם ראשונה שהבנתי מה זה
להסתכל מהצד על משהו שאתה בעצם נמצא בו, פעם ראשונה שרציתי
להסתובב ולברוח, לברוח ולהקיא את כל הקור! יש גבול לכמות הקור
שבנאדם יכול לסבול בלי לקבל לכוויות. ואני לא ברחתי ולא הקאתי
את הקור.
נכוותי, הקור הזה שרף אותי מבפנים ולהקיא כבר לא היה מספיק
באותו שלב, הייתי צריכה לצעוק! והוא מנשק אותי ואני בוכה, הוא
נוגע בי והגוף שלי מתמלא כוויות.
אני זוכרת רק שסימנתי לו לחכות דקה ורצתי, לקחתי את הדברים
ורצתי החוצה. הטיפות השנואות והקפואות האלה התאימו כל כך
לדמעות שלי, ככה בוכה באמצע הרחוב דמעות של קרח שחותכות אותי
מבפנים, נראית כמו סצינה מסרט יותר מדי נדוש.
בכיתי ככה כל הדרך הביתה, כל הפלאשבקים של נשיקות אמיתיות
וחמות, כאלה שלא גורמות לך לכוויות קור, הפכו עכשיו לחתיכות
קרח שזרמו לי על הלחיים והשאירו שבילים שחורים של מסקרה. כל
הרגעים המושלמים של מוסיקה הפכו לקולות בתוך הראש שלי, וכולם
צעקו מילה אחת: "זונה!".
ועכשיו המקלחת הזאת. שדווקא הייתי נהנית ממנה אם רק היה קיץ,
אבל עכשיו חורף, וקר לי!