עברה שנה וחצי מאז הסיוט נגמר והיא רחוק רחוק בארץ האמיצים,
נדמה שעבר יובל, ובכל זאת אני לא מפסיק לחשוב מה היה אם?

לולא אותו מחסום הצביעות הייתי כנראה מבצע את זממי -
ויונק את כוח החיים ממנה.

היום אני בנאדם קצת שונה, ואילו המצב הזה היה ניצב לפני היום,
הייתי ללא היסוס מנתץ את המחסום, עם כל הצביעות שהוא שומר
עליה, לרסיסים.

לפני שפגשתי אותה לא האמנתי שדבר כמו רשע קיים באמת ותמים.
הוא שם ביסודה, מתפתל ומחכה לצאת מבעד לגוף המזמין שלה.
האחרים לא רואים אותו, או אולי לא מזהים, או לא רוצים לראות,
אבל אני רואה, יותר מדי טוב והמצפון שלי דרש תגובה - טיהור.

ברם, כדי לשמור על שפיות נאלצתי להקים מחסום בלתי נראה,
מחסום אשר יאפשר לי לתקשר ולשמור על נורמליזציה בחיים
המקצועיים שלי.
ניחשתם נכון - הייתי צריך לצבוע את עצמי בצבעים יפים בכדי לא
לתת לה לנצח.

כפי שמסעותיי בעולם לימדו אותי, אין צורך כלל וכלל במחסום
פיקטיבי זה.
במסע הבלתי נלאה אל עצמי גיליתי עוצמה ונחישות בלתי רגילים,
ידע חדש שזרם לתודעתי מתוסף באנרגיה כימית ספונטאנית הביא
לידיעתי את האירוניה בעובדה שהמחסומים שאנו יוצרים לעצמנו כדי
לשמור על "שפיות" למעשה מוציאים אותנו מכלינו והולכים כנגד כל
מה שאנו באמת צריכים.

מה אעשה כשאפגוש אותה שוב, זאת איני יודע,
האם אכעס, אחוויר ואשתנק או שמא אתחבר לאותו פרץ זעם הרסני -
ואטול את זכותה לקיום עלי אדמות?

אני מניח שלעולם לא אדע...