הייתי נפש שהתהלכה לה על פני האדמה
הייתי ובכל זאת לא הייתי

צפיתי מהצד בציפורים עפות להן אל על
חייכתי שראיתי ילד קטן
בכיתי ששמעתי שהוא מת
והים המשיך להיעלם

השתגעתי משיכרון חושים
התעוורתי מצבעי קשת כואבים
איבדתי את אמונותיי
איבדתי את עצמי

בחוט ומחט
ממשיכה לתפור
שמיכה ללא טלאים
סיפור חיים שהיה ולא היה
סיפור נפש שנעלמה

על אבן לבנה שם כתבו את האוויר הריק
על אבן לבנה שם כתבו את השתיקה

ואבן לבנה לשם הנפתי,
שראיתי אותו סימן שוב...

מישהי אמרה
ואני עניתי

אך הקול נעלם
ולא נותר שם אוויר
זה היה שטח מת
בו ראיתי את אותה ילדה

מושיטה את ידי לעבר הבד האדום
תלתל צהוב מונח בין עיניים כחולות
חלום הזיה ...הצילו!

ראיתי זכרתי
שמעתי שכחתי
עשיתי ולא הבנתי

הנחתי לשב
נתתי לעובר

זהו אור גואל של ישע
למילים של ספר
מתחה את איבריה
ומשם המשיך הנהר לזרום

ועדיין לפעמים רואה את אותה הנפש
ילדה שמתהלכת בין שבילי הגן
ונדקרת ללא דם
מקוץ פרח האהבה





נכתב ב - 16/1/02