מרחוק הוא מביט ושם היא יושבת רחוקה אך כל כך אמיתית.
הוא יכול כבר לראות איך בה הוא נוגע אך היא מתחמקת שוב אל
מאחורי המילים.

שפתיה צוחקות, מחייכות, מספרות, מחביאות סיפור עצוב מאחורי
מילים יפות!
אך עיניה לא יודעות לשקר, הוא רואה בהן את האמת.

הוא רואה שעצוב לה, הוא רואה שהיא לבד ושום צחוק לא יכול
להחביא כאב אמיתי של בדידות, שנמצא לו בתוך עיניים תמות שמעט
על טעמם האמיתי של החיים כבר יודעות.

או בכל זאת אין הוא מבין איך סיפורים יכולים לשטות בכל כך הרבה
אנשים.
הוא רוצה להתקרב לתת לה חיבוק, חיבוק שדורשות העיניים.
אך השפתיים אותו מרחיקות במילים כואבות, אך הוא יודע שהן לא
מתכוונות.

הוא לא מתייאש, מביט לעיניים והן נכנעו כבר מזמן למשמע
המילים.
היא יושבת קרוב אך כל כך מרוחקת, מספרת סיפור אהבה
והעיניים שותקות, זה הזמן ללכת, אין בהן יותר מקום לתקווה.