איש צעיר ועייף ישב על הכסא החביב עליו שבמרפסת ביתו, מחכה
בשיעמום שחייו יגיעו לקיצם.
עייף הוא מהחיים ומשועמם. כבר צלל במעמקים, כבר הרקיע לשחקים.
כבר ניצח בתחרויות החיים, כבר את הכל הוא הפסיד. כבר אהב
בחוזקה, כבר שנא בעוצמה. והרשימה עוד ארוכה. את כל שעשה, הוא
עשה בכל כולו, בעוצמה מלאה שלא השאירה שום מקום או טעם לחזרה
על הדברים בוריאציה שונה. שום סיבה לעשות מחדש, שום סיכוי
ליותר.
כך ישב לו העייף וחיכה. הוא חשב שהוא מחכה לחייו שיסתיימו,
למוות שיבוא. כי הרי הוא חשב שהוא ראה כבר את כל השאר, שהרגיש
כבר כל השאר.
הוא לא ידע שלה הוא חיכה.
רוח ערב קלילה ומרעננת נשבה על פניו, הביאה לאפו ריחות חדשים,
העלתה במוחו דמיונות חדשים. הרוח הרימה אותו ממקום מושבו, שם
כבר השתהה יותר מדי. תוך שהוא קם, נפלה מעליו השמיכה השחורה,
הכבדה. שמיכה שהוא כבר שכח שעטה על עצמו לפני זמן כה רב.
האיש החל נושם את הרוח אל קירבו, מנסה לקבעה בזיכרונו. שהרי
בעוד כמה שניות תמשיך הרוח בדרכה, כדרך הרוחות הקלילות והוא
שוב יהיה לבד. 'בעוד רגע קט', חשב לו האיש, 'אשאר עם הזיכרון
בלבד. כה חבל.'
'אל תדאג,' אמרה לו הרוח. 'אנחנו קשורים ואני נשארת איתך. ואם
ניפרד, יהיה זה רק לזמן קצר. שבועה של רוח.'
קשה לאנשים להאמין בדברים שכאלה, במיוחד לאנשים שחשבו שהם כבר
ראו הכל. אבל האיש הזה האמין ומיד הוא נרגע.
האיש חזר והתיישב במקומו והרוח ישבה לידו בנחת. הם רק ישבו שם
בלי להגיד שום דבר, כמו שרק מי שמכיר עוד מהנצח יכול.
השמיים החשיכו עם בוא הלילה ואחר האפירו בדמדומי שחר והגיע
הרגע להיפרד. 'אנחנו עוד ניפגש יום אחד ומשם כבר לא ניפרד.'
אמר אחד מהשניים, או אולי היו אלה שניהם. בחיוך ונשיקה (של
רוחות כמובן) התרוממה והלכה הרוח.
שוב היה האיש לבדו וכבר כמעט ושכח את הביקור. כמעט וחזר להתעטף
בשמיכתו השחורה. אך בדרך פלא, כמו באגדה, יצא מהאיש רוח קליל,
רוחו שלו, ויצא לטייל כפי שעשה פעם. זמן כה רב היה הרוח כלוא
בפנים וגם הוא רצה לטייל.
רוח קליל טייל ושוטט, עד שהבחין בבית אחד בבחורה נחמדה. הוא
הכיר אותה. היא זזה מעט והרוח יכול היה לראות את הרוח בתוכה,
הרוח שביקרה אותו מקודם. הרוח התקרב וניסה למשוך את תשומת ליבה
של הנערה, אולם היא הרגישה אותו רק כמשב רוח בפנים. היא לא
זיהתה אותו. 'פשוט עוד לא הגיע הזמן, אבל אנחנו עוד נשוב
וניפגש', אמר לה הרוח וחזר לגופו.

שלוש בנות יושבות בפאב. איש אחד נכנס ומתיישב איתן. הן כולן
חושבות שהוא מתיישב איתן בגלל שאחת מהן היא בת דודתו.
על פניו של האיש יש חיוך מוזר. הוא יושב עם זו שהכירה רוחו.
הקשר ביניהם כבר קיים ויותר הם לא ייפרדו. רוחה מזהה אותו והיא
מחייכת אליו בלי לדעת אפילו למה.
הם מדברים קצת ופתאום היא באה אליו לביתו. זה נראה לשניהם הכי
טבעי בעולם.
'יום אחד', הוא חושב לעצמו, 'אוכל לספר לה שכבר הכרנו
כשהכרנו...'
מתישהו.