הכל התחיל כשהחריקה המשונה הזאת נשמעה מתקרת הבטון המתקלפת
בפעם הראשונה. זה היה מוציא אותו מדעתו, כשהיה יושב לבד בחדר
העבודה הקטן שלו, יושב במרץ ומקיש על מכונת הכתיבה שקיבל
מאביו. אמרו לו פעמים רבות שכדאי לו להחליפה במחשב, אך הוא
תמיד אמר שהוא רגיל. הוא היה יושב וכותב, כותב סיפורי מעשיות,
סיפורי ילדים וספרים לגיל הרך. הוא אהב ילדים, הוא אהב אנשים,
אבל לא הרבה להתרעות עם אנשים, שכן היה מוצא עצמו שוב ושוב
מובך ומנודה. לפעמים באה אליו אחותו, שדבקה בו, והתמידה להימצא
עמו בקשר. פעם אחת אפילו נתקל בחבורה של ילדים, בדרך לשוק,
ואלה החלו צוחקים. לפתוח את שער הכניסה היה מעשה חריג ביותר
מבחינתו, וכשהיה עושה זאת היה כדי למלא את המקרר שהיה מתרוקן
מדי פעם. לפעמים היה הולך, כדי לחסוך, אבל לפעמים פינק את עצמו
בנסיעה באוטובוס.

היתה לו חצר קטנה, מלאת עשבים וצמחייה פראית כזאת, כמו דשא שלא
כיסחו אותו שנים רבות. מאחורי הבית, בפינה שיצרה הגדר, היה
אפשר לראות מלונה שלעולם לא ראיתי בה נפש חיה. לעיתים הוא יצא
והתחיל לשרוק שריקה משונה כזאת, צליל גבוה במיוחד. אולי הוא
עוד יחזור, קיווה. החריקה לא ריחמה, והמשיכה בעקשנות לשגע אותו
יותר ויותר. זיעה החלה נוטפת מקרחתו המקומטת ושיערו המלבין, אל
קצה אפו היגע, צונחת על גבי שולחן האוכל, כשמבטו מושפל כלפי
מטה, וידו מחזיקה בדופן השולחן. הבדידות הרגה אותו. שטיפת המוח
הזאת, טריפות הדעת. רצה לשנות, אבל היה עצל, זקן.

ביום היה ישן, וכדי לישון הוא היה סוגר את החלונות כל לילה, גם
את הדלת לא היה שוכח, שחלילה לא תבצבץ איזה קרן אור שתעיר אותו
השקם בבוקר. היתה תכנית מוסיקה קלאסית ברדיו לה האזין בהתמדה
כל יום בשתיים בדיוק. באחת הפעמים, פסקה התכנית לאחר כחצי שעה,
והוא התעצבן. אבל גם לזה הוא התרגל. מה אפשר כבר לעשות, חשב
לעצמו. הבדידות הרגה אותו, והחריקות רק המשיכו והתגברו. זה
ייפסק מתישהו, חשב לעצמו. אך טעה. הוא רק המשיך לסבול אותן,
ולפעמים היה חושב לעצמו שמש הן אמיתיות או שהוא מדמיין אותן.
באחת הפעמים בהן כתב סיפור קצר משעשע על שני כלבים קטנים שלא
מפסיקים לרוץ אחד אחרי השני, הוא הסתכל על השעון והבין שהוא
בוהה בחריץ שברצפה כבר יותר מעשר דקות.

יום אחד החליט לעשות מעשה. כבר נשבר לו מהחריקות, מהעשבים
השוטים שבגינתו והכי חשוב - העובדה שהוא לבד. הוא ידע שצריך
לתקן את הגג, ולשם כך הוא זקוק לרעפים חדשים, למלט ולכלי עבודה
שמזמן כבר איבדו את צורתם. הוא הלך לחנות לחומרי בניין, ואסף
את כל החומרים הדרושים לו, שילם וחזר מיד לביתו. פתח עליית הגג
בביתו נמצא בתקרה שמעל המסדרון שמוביל אל חדר העבודה. הוא לקח
סולם מהמחסן ופתח את דלת הפלדה הכבדה. עליית הגג היתה מלאה
בחפצים ישנים, מלאי אבק. פתאום נתפס מבטו על ארגז קטן, עם
מדבקה מודבקת עליו, ונזכר. הוא נזכר בכלב האהוב שלו שיום אחד
נעלם ככה פתאום, הוא נזכר באשתו שיום אחד החליטה שהיא טסה
להודו, ומעולם לא חזרה, הוא נזכר בילד החירש שלהם, שנדרס בעודו
בן 8, ממש ליד ביתם. הוא הבין שהכל קרה בראש שלו, שמה שהוא
עושה בחיים זה אפס, ושהכל זאת הצגה של מה שהוא רוצה ומה שהוא
באמת. הוא הבין שהוא לבד, שהחיים מתרחקים ממנו. הוא הבין שהוא
רוצה למות, שאין עוד תקווה בשביל נפשו הזקנה. הוא ירד חזרה
למטה, החזיר את כל הציוד למחסן ובכה. בכה בשקט, שלא ישמעו,
אפילו שהוא לא ישמע. באותו רגע ממש, הוא הפסיק לשמוע את
החריקה. פתאום.