עוד יום ארוך של לימודים סופסוף נגמר.
אני חוזרת הביתה בצעדים כבדים ואיטיים, גם ככה אין לי מה לחפש
בבית.
חולמת כמה טוב היה אם הייתי פותחת את הדלת ורואה אותך פתאום
שם, מחכה לי.
אבל כמו שאמרתי - רק חולמת, למה שזה יקרה?!
כי הרי אתה שם, ואני כאן, שנינו ביחד אבל לבד.
לגמרי לבד, מחכים לרגע שנוכל להשתחרר מהכבלים שקושרים אותנו
ופשוט נפגשים, פשוט...
נכנסתי הביתה, וכמובן שאתה לא היית שם, לא היה אף אחד שם.
בהיתי שעות על הדובי שקנית לי, החלטתי לקחת ולחבק אותו.
תחליף לדבר האמיתי, נחבק אותו אם אתה לא כאן!
אני יודעת שזה לא מבחירה, ושיש דברים שאתה חייב לעשות, והאמת
שגם לי יש, אבל אני לא עושה אותם.
אני לא עושה אותם כי אני עסוקה כל היום בלחשוב על כמה מקסים
אתה וכמה שאתה חסר לי פה.
אני קצת מאבדת את עצמי. "תקופה קשה" זה נקרא. אכן תקופה קשה,
במיוחד אם עוברים אותה לבד.
במיוחד כשיודעים שיש אי שם אדם אהוב שגם עובר אותה, וגם הוא
לבד. אם היא היתה ביחד אז היא לא היתה כזאת קשה, היה על מי
להישען.
אבל לעודד את עצמך זה קשה, זה כמעט בלתי אפשרי לתמוך בעצמך!
חבל... אולי עוד כמה שנים האנושות תלמד גם לעשות דברים כאלה.
נדדתי עם המחשבות שלי למקומות רחוקים, אבל אתה בדיוק התקשרת,
אמרת שאתה נשאר השבת.
המטרה שלי נהיתה להעביר עוד שבוע וחצי, יום אחרי יום בניסיון
של לא להתגעגע יותר מדי, לא לבכות, לא להישבר.
אני חזקה, אני בסדר, אני כאן בשבילך, כי אני אוהבת אותך הכי
בעולם, זה מגיע לך.
אבל למה זה חייב להיות כל כך קשה?
למה אני מרגישה חנוקה כל כך וזה לא עובר?
הרי רק עוד שבוע וחצי, זה לא כזה הרבה כמו שזה נשמע.
נעסיק את עצמי, ניפגש עם אנשים קצת, נלמד לבשל - תמיד רציתי
לעשות את זה, עכשיו זה הזמן.
אבל עכשיו שיש זמן אין כבר ת'חשק, אין את הכוחות, כי כולם
מבוזבזים עליך ועל מונולוג שאני כותבת עכשיו בשבילך.
לא נראה לי שאני בכלל אראה לך אותו, זאת לא היתה הכוונה אבל
גלשתי קצת, אופסי...
טוב נו, לפחות כבר ערב ועוד כמה שעות נוכל לדבר בטלפון ולשמוע
אותך שוב, לשמוע את הקול המלאכי של חייל מותש אחרי עוד יום
ארוך בצבא, קול שנותן לי את הכוח, לעבור גם את היום הבא...