למרות כל הסימנים
נשארו רק המבטים של אהבה בלתי מנוצחת.

ועכשיו כשבא לי להיות לבד
כולם באים ומנסים לעודד.

והכל פתאום נופל עליי
כל הצעקות שלהם עליי - והפחד רק מתגבר.

ולפעמים אומרת לעצמי תהיי את ולא היא
ושוב שומעת בקולי ומנסה להיות אני ומצליחה
אבל לרגע רק מתאדה עם המים.

למרות כל הסימנים
נשארו רק המבטים שלך אצלי בזיכרון.

מנסה לשכוח את העבר אבל לא מצליחה
אפילו לרגע לשניה אחת קטנה.
רק חושבת לעצמי על החיוך שהדהדה לשמים ולא חזר עליי אפילו
שרציתי כל כך.

והחיוך שלו שווה כל מבט של אהבה
ולמרות שהם לא יודעים לא אשכח אותך לנצח.

שומעת בקולי ואני אהיה אני אבל לרגע קטן שוכחת את עצמי.
ופתאום אני שוברת את עצמי בכדי להיות אני.

פותחת לעצמי מעגל של חברים
שלא דורשים חיוך או חיבוק של אהבה.
הם חברים של מילה
שרק דורשים נחמה כשהם בוכים.

וכשאני בוכה - בוכה רק מצרה אחת גדולה שקוראים לה אהבה.
היא אף פעם לא אצלי, בגללי, אני אבדתי אותה.
ושונה לגמרי מאנשים אחרי בסביבה שלי.
אולי אני סתם עדיין לא התבגרתי או אולי סתם אחת כזאת לא
רגילה.
רוצה להיות שונה - ללבוש שחור וללכת בלי רמזור.
לא לחשוב על החיים בצורה של אחרים.
לא לדעת דברים פשוט להיות אני ודי.
רוצה לכתוב יותר מפעם על דברים שונים כל כך שאין להם הבנה
אפילו קטנה.

פוחדת ממך שתבוא אליי ותגיד לי שאתה שונא אותי.
רוצה לדעת אם הייתי אומרת לו כן,
מה הוא היה אומר ומה זה היה עוזר.
רוצה לפתוח את פי כדי לדבר איתו וכדי שיבין שאהבה בשבילי היא
החיים.
ואולי נחמד להיות אני בגלל מה שאני.
רוצה עוד אבל עדיין לא יודעת בדיוק מה.
רוצה חבר שיאהב אותי בלי הפסקה וחברה טובה שלא תהיה צבועה.
רוצה עוד מישהו שלא רואה אותו עכשיו, אבל עוד מעט הוא יגיע -
אני יודעת.