אני וסיריוס הלכנו לנו ביער. המקום היה שקט, ומעט חשוך, אך
חשוך במידה שעושה את זה. זה כל כך כיף ללכת ביער, במקום הכי
טבעי בעולם, מקום כל כך ירוק, תמים ומסתורי בעת ובעונה אחת, עם
הבנאדם שאני הכי אוהבת בעולם. חיבקתי אותו, נישקתי אותו, צחקתי
איתו - הוא כזה מושלם, ואני כל כך אוהבת אותו. הייתי הבנאדם
הכי מאושר בעולם כשהוא אמר לי "אני אוהב אותך".

אך המשפט הזה הזכיר לי את העמידה באמצע הכיתה, כשלהב הקריאה
ליד כולם את השיר שהוא כתב לי, שהתגלגל, במקרה, לידיה, אשר
בסופו המשפט "אני אוהב אותך". כולם צחקו. לא יכלתי שלא לעבור
במסדרון ולשמוע ילדה או שתיים מצטטות בכאב את אחת השורות "לא
יכלתי לשאת את הכאב", או "כשרצית להתאבד, לא ידעתי מה לעשות עם
עצמי", ואז מצחקקות להן בשקט וברשעות. לא האמנתי איך אנשים
יכולים להיות כל כך רעים, וכמה אפשר לצחוק על דברים יפים
באמת.

אז סיריוס אמר לי "משהו מטריד אותך. ספרי לי מה זה". המשפט הזה
החזיר אותי למציאות, לטבע, לאהבה, לסיריוס, אהובי הנצחי.
סיפרתי לו את כל מה שהרגשתי. "... ואני לא יודעת איך אני אגיע
מחר לכיתה. אני רוצה לבכות, אך אני לא מצליחה, הבכי לא יוצא.
אבל אם מישהו יגיד לי משהו מחר, אני על בטוח בוכה. אני לא רוצה
להביך את עצמי שוב, אני לא רוצה לחזור מחר לבית הספר, לא
רוצה".
"במקום לבכות, תנסי לצרוח, הבכי כבר ייצא מעצמו. ומחר בכיתה,
תגיעי בראש מורם, ותלגלגי על כל מי שרק יאמר לך משהו." הוא אמר
וחייך אליי את אחד מהחיוכים המקסימים שלו.
"איך"? שאלתי בפליאה.
הוא רק אמר "תשירי. יותר טוב. זה כבר ייצא מעצמו. שאף אחד לא
יביך אותך". וחיבק אותי חזק.
"אחזור עוד כמה דקות." אמרתי, ורצתי לסוף היער, למעלה ההר.
איפה שאפשר לראות את האור. זה כבר יצא.

"Help! I need somebody Help! not just anybody Help! you know
I need some-one. Help!"
"When I was younger so much younger then today, I never need
that any body will help me in any way. But now these days
have gone and I'm not so self the shore. Now I find the
change my mind, I'm open up the doors."
"Help me if you can I'm feeling down..." בשלב זה כבר התחלתי
לבכות. הדמעות זלגו מעצמן. אני המשכתי לשיר. "...Help me get
my feet back on the ground. Won't you please, please help
me".

בשלב זה, בוכייה כולי, אך מרגישה הקלה ושחרור ממה שהרגשתי דקה
לפני שהתחלתי לשיר, הרגשתי שמישהו מושך אותי למעלה. רגליי
ניתקו מהאדמה, ואני נכנסתי לפאניקה. לא ידעתי אם אי פעם הן
יחזרו אליה, לא ידעתי אם אראה את סיריוס שוב, לא ידעתי מי מושך
אוותי ולאן. נאבקתי בכוח שמשך אותי למעלה. "הצילו!!!", צעקתי
במלוא גרוני, "תוציאו אותי מכאן! תורידו אותי למטה!". באותו
רגע, הכל נהיה שחור. רגע לאחר מכן, נפלתי על משהו. שמחתי
והרגשתי הקלה לחזור לאדמה.

אך כשפקחתי את עיניי, ראיתי כי נפלתי על ענן אדום, ומעליי עומד
לו ייצור דוחה, בעל קרניים חדות, זנב ארוך שבקצהו חץ, וקילשון
שנראה כמסוגל לשפד פיל. פלטתי צעקה אדירה, קמתי ממקומי והתחלתי
לרוץ הכי מהר שיכולתי, אך לפתע, שמתי לב שאיני מתקדמת לשום
מקום. השטן תפס אותי בצווארוני. קפאתי מפחד.
"חשבת שתצליחי להתחמק ממני, אה"?, הוא שאל בקול צורמני ומקפיא
דם.
"למה לקחת אותי"? שאלתי בקול רועד.
"שמעתי שאת צריכה עזרה." הוא אמר במתיקות מזוייפת ומחליאה,
שגרמה לעצביי להתפקע.
"אני רק שרתי שיר של הביטלס!!!" צעקתי עליו, והוא אמר בשקט
ובקור, "אבל שרת בכאב, ובדמעות."
"אז מה"? שאלתי.
"אני בחור טוב, אני רק רוצה לעזור לך. אני אגאל אותך
מייסורייך". ולפני שהספקתי להוציא הגה, הוא נטל את קלשונו, תקע
אותו בחזי, והוציא את לבי החוצה. לאחר מכן, הוא קרע את ידיי,
את רגליי, ואת בטני, והתיז את דמי בכל מקום. צרחתי כמו שלא
צרחתי מעולם. "אאאאאאאאאהההההההה!!!"

התהפכתי על גבי, במיטה, מתנשפת כהוגן. "זה היה רק חלום", חשבתי
לעצמי, ושוב עצמתי את עיניי.

אני לא זוכרת שפקחתי אותן עוד.