לרמי סיגלסקי היה חיתוך דיבור מאנפף. היה לו פה נשי, פוני
ורפרטואר של תנועות גוף נשיות. לא מעט לעג הוא ספג על כך
מאיתנו, חבריו לסוללה ג' בקורס התותחן ברמת הגולן. אולי בשל כך
שכן בעיניו מבט קבוע שהיה תמהיל של עלבון, תמיהה וחשש. בצבא
צריך, קודם כל, להיות גבר.
הקורס התקיים בבסיס של גדוד שחייליו נקראו "האינדיאנים" על שום
התנאים ששררו במחנה: הוא היה אז די חדש ובניגוד לגדודים אחרים
עדיין לא היו בו מבני קבע אלא אוהלים. השחור של הבזלת, הלבן של
הסיד של הרס"ר והחאקי של האוהלים היו הצבעים השולטים בו.
ימינו עברו עלינו בשיעורים, מד"סים, חיזוק ברגי 9/16 (או אולי
6/19?), גירוזים ושימונים למיניהם, תקיעת מוטות כינון וגם, מדי
פעם, מפגשים עם קודקודים.
מספר פעמים במהלך הקורס זכינו לביקוריהם של קצינים בכירים,
שבאו להרביץ בנו מורשת קרב ובאופן כללי, להעלות לנו את
המוטיבציה וכן להתרשם מאיתנו, לוחמי העתיד.
אחד מאותם מפקדים שכיבדו אותנו בביקור היה מפקד אוגדת
רמת-הגולן, תא"ל נתי גולן. לפני המפגש איתו, סיפרו לנו מפקדינו
שגולן לא היה שמו המקורי. הוא אימץ אותו מתוך אהבתו
לרמת-הגולן. אני לא זוכר אם השתמשו ממש במילה "אהבה", אבל האקט
הזה של שינוי השם בעיקבות רגש כלשהו כלפי חבל ארץ יפהפה ופראי,
נתפס בעיני כמשהו רומנטי, רגשני. אבל שום דבר רגשני לא נראה
בפניו של האדם זעוף המבט שהתקבל ב"הקשב" באוהל הגדול ששימש
כחדר אוכל.
המפגש עם תא"ל נתי גולן התנהל לפי הנוהל המקובל במפגשים אלה.
תחילה סיפר לנו סיפורי מורשת קרב שבמרכזם עמדו רמת-הגולן וחיל
התותחנים, כמובן. לאחר שהסתיים חלק זה, פנה אלינו ואמר "עכשיו
אני אשאל אתכם שאלות. מי שאני פונה אליו יקום, יאמר את שמו
ויענה לשאלה". ואכן, כך היה, עד שהצביע התא"ל על רמי סיגלסקי
ואמר "אתה".
דומה, שאילו היה אלוהים מדבר אליו מתוך הסנה, היה רמי סיגלסקי
נלחץ פחות. הוא הזדקף במקומו ובקול מאנפף פעה "רמי סיגלסקי,
רמת השרון".
פניו של התא"ל התכרכמו כאילו נודע לו באותו הרגע על פלישה
סורית לרמת הגולן.
"אני אמרתי לכם, שמי שאני פונה אליו יקום ויאמר את שמו. מה
פתאום אתה מספר לי שאתה מרמת השרון? אתה לא הקשבת למה שאמרתי.
אתה הסתממת. שב. המפקדים שלך יטפלו בך אחר-כך".
באותו סוף שבוע, בו בילו רוב חיילי הסוללה בביתם, נשאר רמי
סיגלסקי מרותק לבסיס. מסתבר שהתא"ל היה אולי מסוגל לחוש משהו
כלפי רמת הגולן, אבל לגזול מחייל מבוהל וחסר ביטחון את השבת
היקרה שלו ללא מחשבה נוספת. למפקדינו לא הייתה ברירה. כנראה,
הם לא היו יכולים להרשות לעצמם להסתבך עם מפקד האוגדה.
בלילה הלבן שקדם לסוף השבוע התמעטה באופן משמעותי כמות הירידות
שספג רמי סיגלסקי מאיתנו. נמנענו כמעט לחלוטין מלחקות את
דיבורו המתחנגל. כולנו הכרנו את הכאב האיום של אובדן שבת
בבית.
אבל בזאת לא תם העניין.
בשבוע שלאחר מכן זכינו לביקור נוסף. הפעם של תא"ל שמואל רשף,
קצין תותחנים ראשי (או בקיצור, הקתמ"ר). באותו זמן עוד לא
הכרתי אותו כל-כך, אבל לימים, עם התקדמות הפז"מ שלי, למדתי כי
בניגוד לקודקודים רמי דרג רבים אחרים, האמין שמואל רשף כי דאגה
לרווחתו של החייל הפשוט היא ערך חשוב ביותר. הוא הקפיד
בעניינים אלה, משעות שינה ועד טירטורים ואף התעמת עם מפקדים
בחיל שזילזלו בהם. פעם אף הייתי עד להדחת מפקד על-ידו, עקב יחס
בלתי הולם כלפי חייליו.
לאחר שהסתיים פרק מורשת הקרב, פנה הקתמ"ר אלינו בשאלות. אחת
הראשונות שבהן הייתה "מי רותק לבסיס בשבת האחרונה, ומדוע?"
הפעם קם רמי סיגלסקי מבלי שפנו אליו במפורש, וסיפר לשמואל רשף
את שארע.
בפעם השניה בתוך שבוע זיעזעו דבריו של רמי סיגלסקי תא"ל
בצבא-ההגנה-לישראל. הקתמ"ר הסב מבט שואל אל מפקדינו שעמדו
לצידו. די היה לו להתבונן רגע קצר בפניהם כדי להבין שאכן, כך
ארע. אני זוכר את מבטו של הקתמ"ר באותו רגע. זה היה מבט של שאט
נפש, של זעזוע, של אכזבה. נדמה לי שאילו היה יכול, היה מדיח
באותו רגע את מפקד האוגדה, תא"ל נתי גולן, מתפקידו, ללא אפשרות
לשאת בתפקיד פיקודי כלשהו בעתיד.
באותו סוף שבוע, בו נשארה הסוללה שלנו בבסיס, יצא רמי סיגלסקי
הביתה. בבוקרו של אותו יום שישי הוא התרוצץ לחוץ במדי האלף
שלו, הכומתה השחורה מונחת בצורה מגוחכת על ראשו, חושש שמא יעשה
איזו שטות ויאבד שוב את השבת שהושבה לו. אני לא זוכר שהוא
חייך. גם באותו בוקר נשקפו מעיניו התמיהה והעלבון.