להרגיש נבגד זו תחושה יותר גרועה מקינאה.
ואני יודעת מה זה לחוש קינאה.
כשאתה נבגד, עיקצוצים מתחילים לעטות את עורך, אין לך אפילו למי
לפנות, כי הלוא אתה נבגד, וזה שהיה שם קודם, בגד בך בעצם
היעלמותו מחייך.
כשמרגישים כך משך תקופה ארוכה, יש החושבים כי התחושה מתעמעמת
עם הזמן, שוככת.
אצלי היא רק מתחזקת, או שמא רוקמת שיאים חדשים, לפני איזושהי
נפילה גדולה (של אסימון אני מתכוונת).
אולי להרגיש נבגד זו תחושה סובייקטיבית, אם כי מבחינתי היא
אובייקטיבית.
אולי תחושת הבגידה רק מעצימה את בדידותי ולא נותנת לי להאמין
שיש גם אנשים שלא נעלמים.
אולי זה טוב לחוש נבגד. אולי זה שיעור לחיים, אולי.
ואולי קליפתי נסדקה במאמץ לשמר את עצמי מפני עצמי, ולא אבין
שום דבר עד שלא אפסיק לחוש נבגדת.

ואולי, הגיע הזמן שאוהב את עצמי, כך שגם אם תהיה בגידה, היא
פחות תכאב, ואוכל ללקק את הפצעים כמו לביאה המלקקת את גוריה.
זו שאלה מעניינת.
אולי אני צריכה פחות להאמין באנשים, ואולי למעשה אני כבר
מיישמת את זה, ללא שליטה.
ואולי מי שאוהב אותי ימשיך לאהוב ולא יבגדו בי עוד לעולם.
ואם מי שאני זה איך שאני מקבלת את עצמי, אז ישנה עוד תקווה
קלושה, כי אני הרי לא אבגוד בעצמי, אני מקווה.