את לא כמו כולם, משינה כתבו ככה בשיר, לפעמים אני באמת מרגישה
ככה. אני לפעמים מרגישה מיוחדת, אחרת ושונה מכל אדם אחר ביקום,
לא מובנת ולא מבינה בעצמי.
אף פעם לא הבנתי מה אנשים חושבים שהם רואים אותי, בעיני עצמי
תמיד הייתי הברווזון המכוער, גם מבפנים אף פעם לא הרגשתי יפה,
והנה העובדות קיימות בשטח ושוב אני מסרבת להאמין. הברווזון
המכוער כבר 5 שנים בערך שלא היה לבד, הוא קפץ מאגם לאגם, בלי
למצמץ אפילו. מליאור למתן ממתן לניצן מניצן לאיתי ועכשיו מאיתי
לנועם, 5 שנים ואף לא רגע של מנוחה.
אני לא מבינה איך אחרים רואים את הדברים שאני לא רואה, אני
רואה את כל הכיעור הזה, את כל מה שהחיים הביאו עליי, את הכאב
העמוק שתמיד ישאר אצלי עמוק חרוט בלב. את מה שאחרים בחיים לא
יצליחו להבין גם אם הם באמת ירצו וינסו.
אני הברווזון המכוער שמנסה בכוח לצאת מהאגם, מנסה לשבור את
המוסכמות אבל ללא כוח בכנפיו השבורות מכובד המסע.
פעם חשבתי שאני מחפשת מישהו שימשוך אותי החוצה, היום אני יודעת
שרק אני אוכל לעזור לעצמי, אבל האם יש לי הכוח הנפשי הזה? אני
לא יודעת כבר מה אני מחפשת, אני יודעת מה אני רוצה, אני יודעת
מה אני חולמת, אבל אני יודעת מה אני בחיים לא אקבל חזרה.


טעון שיפור!