כשעוד היית בחלום שלך, הייתי מאושרת.
כשעוד היית בחלום שלך, הייתי שמחה.
כשעוד היית בחלום שלך, הייתי צוחקת.
כשעוד היית בחלום שלך, לא הייתי מופנמת.
אבל עכשיו את לא.
הכל התהפך לפתע.
ברגע שחזרת מהריחוף שלך, התחלתי ליפול.
נפלתי לתוך תהום עמוקה, בתוך הבטן של אמא אדמה.
לא היו דברים יפים יותר, הכל היה קשה ולא נעים.
היה לי קר - עד שד עצמותיי.
רציתי שיבואו להציל אותי וייבבתי "מתי?"
בכיתי ואף אחד לא היה באיזור.
היה חשוך. שם, בתוך הבור הגדול.

ברגע מסוים, עוד כשהייתי עמוק בפנים, הבנתי שאני פשוט יכולה
להתעלם מקיומך וציפיתי שהכל יחזור לקדמותו.
התעלמתי והתחלתי לעוף.

הזכירו לי אותך, המרחפים האחרים, זה כאב, אבל לאט-לאט שכחתי מי
את, מה את ומה את עשית,
וכשנזכרתי כבר לא כעסתי יותר.
כשהתחלתי לרחף יחד איתך, הייתי שמחה.

עכשיו, גם אני בחלום.