עבר חודש, המשכתי הלאה, לא עצרתי לרגע לחשוב עליך, לחשוב על מה
אתה עובר עכשיו. בשיחה סתמית שהתקשרתי רק לבשר לך על תוצאות
המבחנים שבלעדייך לא הייתי עוברת התחלת לספר לי כל מיני דברים
על מה שעובר עלייך, ואני עליי, בכזה חוסר חשק שאפילו לא יחסת
לו חשיבות, בלב כואב ובעיניים דומעות אני יכולה להגיד לך
שאהבתי אותך עד כאב, ושעשית לי הכי רע שבעולם. במשך חודש לא
חשבתי עליך, עלינו. רק על עצמי ועל החבר החדש עם החיים החדשים
שפתחתי.

בעוד 4 ימים אני הולכת להתייצב מולך, להסתכל לתוך העיניים
הכחולות המדהימות שלך, אותן עיניים שלפני שנה הפנטו אותי. ואני
כמו ילדה קטנה ומבוהלת לא יודעת היכן להתחבא.
ניצ, לא היינו טובים אחד לשני, אבל ידענו לאהוב, ידענו לתת אחד
לשני להרגיש את זה. אני מקווה שטוב לך, אני מקווה שתמצא את
המישהי הזאת שתעשה לך את הכי טוב שבעולם, כמה חבל לי שזו לא
אני. באמת ניסיתי, באמת רציתי שיהיה לנו טוב. כשלתי. סליחה!

אז אני יושבת מול המחשב הקר הזה, מנסה לחשוב מה אתה מרגיש
עכשיו, מה איתך, אם אתה בסדר. אם חשבת והתגעגעת אליי, כי אני
אומנם לא חשבתי והתעסקתי בדברים אחרים. אבל עכשיו כמה ימים
לפני הפגישה הזאת, שבאמת מפחידה אותי, אני יושבת מבועתת מול
המחשב ומורידה דמעות שהיו צריכות לרדת לפני חודש. כי באמת
ובתמים אהבתי אותך.

אני מקווה שטוב לך, כי זה כל מה שאי פעם איחלתי לך, שרק יהיה
לך טוב.

שלך, תמיד, בכל עת.
מיצי