"נרפים שכמותכם, קדימה לעבוד". הרעים מנהל העבודה אדון
רבינוביץ בקולו האימתני על חבורת העצלים אוכלי החינם אשר עמלו
ללא לאות בשמש הקופחת. העובדים התאילנדים שלא הבינו אף מילה
מדבריו של הבוס השמן הנהנו בראשם והמשיכו לעבוד. אדון רבינוביץ
שפירש את חוסר ההבנה כהסכמה חייך לעצמו בשביעות רצון, פשפש
בזקנו האדמוני העבות ושלה משם פירורי עוגת שוקולד, וניסה להבין
כיצד הגיעו אותם פירורים פוחזים לזקנו המלכותי. בימים כתיקונם
היה רבינוביץ פשוט שולח את הפירורים אחר כבוד אל בית הבליעה,
אולם מה לעשות וזמם הסיתרא אחרא שימצא אדון רבינוביץ את
הפירורים דווקא ביום שאחרי חג הפסח, ומכיוון שממוצאי החג ועד
עתה לא בא לפיו של רבינוביץ כל דבר חמץ הבין הוא כי הפירורים
נשתמרו מזקנו עוד מלפני החג ודינם הוא דין חמץ שעבר עליו
הפסח.
מרגע שהכתה באדון רבינוביץ ההכרה שפירורי עוגה אלו אסורים
באכילה החל היצר להסית ולהדיח ולספר לו מיני גוזמאות ומעשיות
מופלאות על אותם פירורים אשר הם כמן שטעמו כצפיחית בדבש והאוכל
אותם מרגיש בהם כל טעם שיחפוץ, ורבינוביץ הסתכל על פירורי
העוגה בעיניים כלות ודמיין איך הוא מכניס את הפירורים לפיו
ומרגיש בהם טעם של עוגה. אך מה לעשות והתורה הקדושה תורת אמת
אסרה על אכילת חמץ שעבר עליו הפסח. בלב כבד ויתר רבינוביץ על
אכילת הפירורים, והחליט שלפחות אם נגזר עליו שלא לאכול פירורים
דשנים אלו יחסוך הוא במנת הלחם הניתנת לעובדים הערלים ויכבד
אותם בפירורי עוגה שטעמם כצפיחית בדבש.
אדון רבינוביץ חיכך ידיו בהנאה כמוצא שלל רב, ושמח על הפתרון
שהגה. גם לא יעבור על בל תשחית הכרוך בזריקת פירורי העוגה, וגם
יחסוך במנת הלחם העבש שהעובדים היו נוגסים בו בכל פה כאילו
גודל הוא הלחם העבש על העצים ואין הוא, רבינוביץ, צריך לחזר
אחר הפח הגדול שליד המכולת בניסיון למצוא כיכרות של נחתום שפג
תוקפם.
בהגיע מועד ארוחת הצהרים ניגש רבינוביץ אל חבורת הגויים
העמלים, ואמר להם בנימה של בדיחות הדעת "אין לחם אז תאכלו
עוגות", וזרק לעברם מפית נייר משומנת ומטונפת, אשר בתוכה
צרורים כמטבעות, נחו להם פירורי עוגה ושאר מרעין בישין שפלה
מזקנו האדמוני העבות. "אמרתי שאין לחם אז תאכלו עוגות" חזר
ואמר רבינוביץ שחש שהעובדים האומללים לא ירדו לסוף דעתו.
חבורת התאילנדים הסתכלו על רבינוביץ במבט עויין, ותמהו בינם
לבין עצמם כיצד קמצן מדופלם שכזה יכול להרשות לעצמו לתחזק כרס
כה גדולה. כי זאת יש לדעת, כל כמה שהיה רבינוביץ חסכן במה
שנוגע למאכלי עובדיו ובני ביתו כך היה פזרן לגבי עצמו, והיה
מפטם עצמו בבני בקר ובני צאן לרוב עד שחישבו בני מעיו להתפקע,
והיו מכנסיו תלויים על קצה כרסו כהררים התלויים בחוט השערה.
רבינוביץ השיב במבט תקיף למבטם העויין של צוות עובדיו והתעצב
על נפשו. מדוע כה כפויי טובה אותם ערלים עלובים, חשב לעצמו. לו
רק היה בהם קורטוב של בינה באותם מינים משוקצים היו מבינים
שכבוד הוא להם לעבוד בשירותו של איש תרבות יודע ספר שכמותי.
ולא רק זה, אלא שאני דואג ועמל בעבורם אף יותר ממה שאני דואג
ועמל למען בני ביתי.
ויותר מקורטוב של אמת היה במחשבותיו אלו של רבינוביץ. שכן כפי
שכבר אמרנו חסכנותו המופלגת של רבינוביץ מיודענו חלה לא רק על
צוות עובדיו כי אם גם על אשתו וחמש בנותיו. רק שבעוד שהעובדים
המסכנים רזים וכחושים היו, וכל גופם שזוף מהעבודה הקשה בשמש
היוקדת, היו אשתו ובנותיו של רבינוביץ נוטפות משמנים, ורידים
משתרגים ברגליהן כשורשיו של עץ, ופצעים מוגלתיים צצים חדשות
לבקרים על פניהן כפטריות לאחר הגשם, ועור גופן לבן כעכוזו של
תינוק, שכן, מתביישות היו לצאת לרחובה של עיר בצוהרי היום,
והיו יושבות כל היום ספונות בביתן מבצרן, ורק בלילה, בחסות
החשיכה, היו יוצאות לפעמים מפתח ביתן, כעכבר היוצא מחורו.
צער רב היה מצטער רבינוביץ בעטיין של אותן בנות כעורות, שכן
ידע כי ייאלץ לשלם מעות מרובות על מנת למצוא להן חתן, וכל פעם
שהיה נזכר בכך היה נועץ באשתו מבט כעוס וממלמל בינו לבין עצמו:
אשרי מי שבניו זכרים אוי לו למי שבניו נקבות.
אדון רבינוביץ פסע מהשדה לכיוון ביתו ושפתיו דובבות. ריבונו של
עולם, קרא בבכי מר, מדוע זה לכל שכני הענקת פרנסה טובה, בית
מרווח, מדשאות מוריקים, אישה נאה ובנות נאות חכמות וחסודות,
אשר כל מי שמזדמן לו לשהות במחיצתן מברך את מזלו, ורק לי הענקת
בנות אשר כל מי שרואה אותן מסב את מבטו ומברך "ברוך משנה
הבריות". ואם גזירה היא מלפניך, הוסיף ואמר, אז רק בקשה אחת
שוטח אני בפניך, דאג נא אתה לזיווגן של אותן בריות עלובות,
וככל שתקדים כן ייטב.
אלוהי צבאות ישב מוקף בצבא מלאכיו והאזין לתחינותיו של
רבינוביץ שהצליחו להבקיע דרך שבעת הרקיעים ולהגיע עד לכסא
הכבוד, ועוד נשאר בהן הכוח להתייבב בצורמניות חורקנית, אשר
טרדה את מנוחתו של האל. לבסוף פתח האל את פיו ושאל את קהל
מלאכיו: מדוע באמת כה כעורות בנותיו של אותו מר נפש הטורד את
מנוחתי?
מלאכי השרת טמנו ראשם באריחי השיש, המעטרים את משכן האל, וניסו
לא להישיר מבטם עם מבטו של מי שאמר יהי אור. שכן, מי שאומר יהי
אור ולפתע פתאום נהיה אור, חזקה עליו שאם רק ירצה יוכל להגיד
לא יהי מלאך, ומכיוון שמלאכים מאריכים ימים, רוכשים הם לחייהם
חיבה יתירה ואין הם ששים לוותר עליהם. רק המלאך דרווינאל אזר
אומץ, צעד צעד אחד קדימה, והסביר לאל: תראה, הוד אלוהותך,
הבעיה נעוצה בגנים.
גנים? תמה האל, אשר במאות השנים האחרונות נלאה מלעסוק בחידושי
המדע המודרני, ולא היה מעודכן במגוון הגילויים האחרונים. מה זה
בדיוק גנים?
ובכן, הסביר דרווינאל, הגנים קובעים את תכונותיו של האדם.
מכיוון שאדון רבינוביץ חף מכל שמץ של יופי, וגם ה"עזר כנגדו"
שלו אינה מראה משובב נפש, רק טבעי הוא שבנותיהם, אשר ממזגות את
תכונות שני ההורים, יראו כמו צרותיו של איוב. בכל מקרה, הבעיה
נעוצה בהורים ולא בך.
ברור שהבעיה לא נעוצה בי, אפיקורס משוקץ שכמוך, הרעים אלוהים,
ופוף, דרווינאל נעלם פתאום כאילו בלעה אותו האדמה, שכן זה
בדיוק מה שקרה. לא משהו, מלמל לעצמו אלוהים באכזבה לא מוסתרת.
עם קורח ועדתו זה היה הרבה יותר מלודרמטי. הם נראו הרבה יותר
מופתעים. כנראה שהגיע הזמן להרחיב את רפרטואר העונשים הנפוצים.
טוב, בוא נראה, דם, אש, תימרות עשן, את כל זה כבר מיצינו. צריך
למצוא משהו חדש.
יש לי רעיון, הציע מלאך נועז. אתה מחפש עונש יצירתי ובנותיו של
רבינוביץ כמהות לחתן. מדוע לא לשלב בין השניים. כל מי שיעורר
את זעמך האלוהי ימצא את עצמו מתחת לחופה עם כלה לבית רבינוביץ,
וכך תיפטר משתי ציפורים במכה אחת. נו, אז מה דעתך, שאל המלאך,
בפנים סמוקות מהתרגשות בשל המחשבה על הקידום שאלוהים הולך
להעניק לו על עצתו המעולה.
דעתי היא שמלאכים זוטרים שאינם יודעים את מקומם הראוי, ופונים
בדברים אל הנעלים מהם, מבלי שהתבקשו לעשות כן, צריכים להיענש
בחומרה, השיב אלוהים, ופוף, המלאך מצא את עצמו עומד מתחת לחופה
כשלצידו ניצבת בתו הבכורה של מר רבינוביץ. שתי ציפורים במכה
אחת, והרבה יותר יצירתי מסתם אדמה שפוערת את פיה, ציין לעצמו
אלוהים בסיפוק עצמי, וטפח לעצמו על השכם.
כעבור שבוע ומחצה נישאו כל בנותיו של רבינוביץ לתלמידי חכמים
העוסקים כל היום בתורה ובמצוות, וכל רואיהם מעידים עליהם
שפניהם כפני מלאכי השרת. יודעי דבר מספרים שכולם חיים באושר
ועושר עד עצם היום הזה. ומוסר ההשכל בסיפורינו זה הוא שכל
המתעמר בעובדים זרים סופו שבנותיו יזכו לזיווג הגון.