[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נטשה דאבלאוסבן
/
קארפה דיים ג'ו!

היא מסתכלת עליו ונושכת את השפה התחתונה שלה בשובבות שכה
אופיינית לה.
רסיסי אור מרצדים בעיניה התכולות שמתמזגות כ"כ יפה עם הנוף
הכחול שעוטף אותם.
הוא מסתכל עליה, נראה מבולבל לרגע, זה מבט שאפיין את כל מערכת
היחסים שלהם בעצם.
הוא היה נשמה של איש זקן בוגר, חמור-סבר, שקול, מחושב וחשוב
מכל - הגיוני.
ואילו היא הייתה האביב הנצחי שנגד כל הגיון.
היא הייתה הרוח החמימה הראשונה שתפקידה היה להזכיר לו שכל דבר
מתחדש.

אפילו האהבה שלהם.

הוא חשב שזה מת.
הוא באמת האמין שהוא קבר את זה באדמה אלפי פעמים.

אבל פעם אחר פעם היא בצבצה שוב אל תוך ההווי האפור שלו - היא
והחיוך האינסופי שלה, כמו ניצן ראשון שמצליח לחדור דרך מעטה
הקרח היא הייתה חודרת אליו.

הוא הביט בה ונזכר בפעם הראשונה שבה הוא אחז בידה.
ידיים שתמיד היו חמות.

הוא נזכר בפעם הראשונה שבה הוא הפשיט אותה. בזהירות, כאילו
הייתה עשויה מחרסינה ועלולה להיסדק, למרות שהוא יידע שהיא
עשויה מחומר אחר. שהיא חזקה יותר.
עם זאת הוא לא יכל שלא להתרכך יותר ויותר עם כל מגע חדש שהוא
העביר עליה.

והיא הייתה מסתכלת עליו. מסתכלת ומחייכת.
כמו החתול הצ'שיירי כל חיוך שלה היה חידה וזו הייתה אותה החידה
בכל פעם -
"מתי?"

לא!
"אני לא יכול להישאר כאן!", הוא החליט יום אחד. אביב הוא רק
עונה אחת. אז נכון שהצדדים החיוביים שלו הם בלתי-ניתנים
לוויכוח אבל כך גם החידות שלו ואני לא מוכן להישאר בארץ
לעולם-לא.

הוא עזב אותה.
הוא יכל להישבע שהוא הרגיש את טיפות הגשם הראשונות מכות בפניו
כשהוא ראה אותה בוכה,
הרוחות החמות נשבו בפניו וכמעט העיפו אותו מעוצמתן כשהיא
השתוללה בכעס ולבסוף כשהסערה שקטה הוא הביט שוב בעיניה ונרתע.
בפעם הראשונה עיניה ריצדו בצבע צהוב, הוא ראה את העלים הזהובים
מכים בשפת המדרכה בעיניה כשהיא פנתה ללכת.

ועכשיו היא שוב כאן.
שושנת הרוחות הקטנה שלו.
מציבה בפניו אתגר.
הם עומדים על שפת צוק חולי, יש ביד, הוא תוקע עוד מבט מבועת
בתחתית הכחולה-ירקרקה ואז בה.

"אתה רוצה שאני אחליט בשבילך?", היא שואלת.
-"לא זה בסדר מאמי אני חושב שהחלטתי"

היא תולה בו מבט עצוב ואומרת לו, כשהשפה העליונה שלה קצת מורמת
(זה מה שהיא תמיד עושה כשהיא עצובה) "טוב אז יאללה בוא נרד".
-"לא, החלטתי לקפוץ"
הוא מביט בה באותו מבט מבולבל שעדיין מאפיין את האהבה הזאת
שלהם.

-"אה כן?!"

היא מתרגזת. הוא יודע כי אותם הבזקים צהובים חזרו לעיניה.

-"החלטת לא להחליט. החלטת להישאר באותו המקום בדיוק".
היא מסתכלת עליו בנימה מסוימת  של לגלוג -
"הבט - לא זזת מילימטר".

הוא לא יורד לסוף דעתה.
הוא מחליט בינו לבין עצמו שדעתה משובשת.

אבל אז...
"הנה אני מחליטה!" הוא שומע אותה צורחת בדרך למטה, לאחר מכן כל
מה שהוא שומע הוא קול חבטה וצחוק מתגלגל.

הוא מסתכל למטה.

"נו טוב בובה, כרגיל את מובילה", הוא צוחק לעצמו וצונח למטה
כמו בול עץ.


הסיפור מוקדש לשיר שהחזירה אותי למשפט הנצחי הזה - "קארפה
דיים" ולמשמעות שלו בחיי. תודה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
סקס, סמים,
במה חדשה


תרומה לבמה




בבמה מאז 5/12/03 2:26
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נטשה דאבלאוסבן

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה