לאורסולה

מושך את השורות כדי להגיע לשם. לא חשוב מה לפני, את אף אחד זה
לא מעניין, אהבה, טרגדיה, רצח, שואה, הכל אותו דבר. כולם רק
חימום לדבר האמיתי, השורה המפוצצת. עד לשם אני פשוט צריך למלא
את השורות, סתם למלא אותם באותיות, מילים, משפטים, מה הטעם
בכלל? סתם סיפור דבילי. בזמנים האלו לאנשים אין זמן לקרוא
סיפור. הם מחפשים את השורת מחץ הזאת, שהם יגידו שזה סיפור
מתוחכם שהשאיר להם משהו. רק את זה הם זוכרים. העולם היה הרבה
יותר טוב עם סיפורים היו רק שורות מחץ. הסופרים היו צריכים
לעבוד הרבה פחות.
ואני ממשיך להקליד, סתם בלי קשר לשום דבר, לא צריך להכניס
מאפיינים אמנותיים כלשהם, או רגש, פשוט לכתוב מילים. קרקר,
חציל, פי הטבעת... הנה, אני מרגיש את זה! זה תכף מגיע! סוף
סוף!

שורת מחץ