קורה לי הרבה שאני עושה דברים בלי לחשוב עליהם. אני בן אדם
מאוד אימפולסיבי, זורמת עם הכל ועושה מה שמרגיש נכון באותו
רגע. רב האנשים מתפלספים על הכל לפני כל החלטה שולית, אבל אני
עושה קודם וחושבת אחרי.
בעיקרון של התאוריה שלי עומדת העובדה שהתגובה הראשונית היא מה
שהלב מרגיש, אבל אף פעם לא ידעתי שהתגובה הראשונית היא לא
בהכרח הדבר הנכון.
רב ההחלטות ה"חשובות" שלי הן מה אני מתכוונת לעשות ביום שישי
הקרוב. להשתכר? למצוא סקס באיזה חור נידח מהמציאות הקשה שאני
חיה בה? או אולי שניהם?
הרבה פעמים חשבתי על פתרונות אחרים או אנשים שאפשר לדבר איתם
אבל בסופו של דבר אף אחד לא מסוגל להבין. לא משנה עד כמה אני
מסבירה ועד כמה אני מנסה להמחיש מה שעובר עלי, אף אחד לא מסוגל
להבין את כמויות הכאב האדירות שפשוט אי אפשר לעכל.
בשלב מסוים הפסקתי לנסות. השארתי את הכל בפנים ולא ספרתי לאף
אחד. חלק מהאנשים חשבו שזה אומר שעכשיו אני בסדר וחלק חשב
שמשהו נורא ואיום קרה שאני כבר לא מסוגלת לדבר על כלום. אני
מניחה שזה איפה-שהוא באמצע.
לפעמים (אני מסבירה לאותם אנשים שעדיין אכפת להם) קשה מידי
לדבר. לא כי אני לא רוצה לספר ואני מתביישת בכל מה שקרה לי,
אלא בגלל שזה כואב מידי וזה עצוב מידי וזה אוכל בן אדם מבפנים.
כי עצם העובדה שאתה מספר מוכיחה לך שזה קרה, וזה מזכיר לך שזה
קרה וזה לא נותן לשכוח.
ולפעמים הדבר היחיד שאני רוצה הוא לשכוח.
לא לחיות את הכל מהתחלה, לא להחליט החלטות שונות ולא לשנות את
העבר שלי, אלא רק לשכוח.
אני יודעת שזה לא ישנה את מה שקרה ואני יודעת שהעבר הוא העבר
ומה שאפשר לשנות הוא רק העתיד אבל כל אחד מרגיש ככה לפעמים,
שהוא רוצה פשוט לשכוח ממה שקרה ואולי אפילו ללמוד את הלקח בדרך
אחרת, לא כמו שהוא באמת למד.
אני לא רוצה לאבד את האנשים שאיבדתי, אני לא רוצה להרגיש את מה
שהרגשתי, אני לא רוצה ללמוד את מה שלמדתי. אני רוצה להיות
תמימה ולא מנוסה, לחיות את הכל בצורה אחרת ולא לעבור את כמויות
הסבל שעברתי ועדיין עוברת.
אני לא יכולה להבטיח לעצמי עתיד מזהיר ואני לא יכולה לדעת מה
יקרה לי מחר. כל מה שאני יודעת הוא מה שעברתי- וזה כל מה שאני
רוצה לשכוח.
לאנשים היקרים לי, שעוד אכפת להם, זאת הסיבה לשתיקה שלי.