[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








"פתאומיות יכולה להיות דבר נורא...", מלמל לעברי יותם ואני רק
הנהנתי. שלוש דקות מהשער של קוריאה נגד איטליה וזה הדבר היחיד
שהצלחנו להביע במילים. ולטעמי, יחסית למצב, זהו משפט לא פשוט.
הרי יכלנו לשלוח לאוויר איזה "כוססאומו" או "אינעל אבוק". לקלל
את האיטלקים ששה דורות אחורה ולהצטער שלא ירקנו בפיאצה שם
ברומא אז כשביקרנו בכנסיה המחורבנת. יצא ליותם "פתאומיות...",
אולי בגלל זה אני אוהב אותו.

יותם שם הרבה כסף על המשחק. לכאורה, כסף בטוח. חבורה של
דוגמנים איטלקים בחולצות תכלת מבריקות וצמודות, חבר'ה ששווים
מיליונים מול אחד-עשר מלוכסני עיניים שבאו למגרש בדייהו של
השכן. ועכשיו יותם ראה את כל הכסף שלו נשטף. איזה מלוכסן נגח
לו מחוץ לכיס משהו כמו 15 אלף שקל ויותם, זה כל מה שנשאר לו.
והוא בכלל אסף את זה מהכסף של המכולת של אבא שלו. ניסיון נואש
להציל אותה אחרי שבנו מולה איזה
היפר-סופר-מגה-כארד-יוניברס-קלאב או משהו כזה.

כל חמישי בצוהריים הוא רואה את החניון מול המכולת מתמלא
בג'יפים מבריקים, 4X4 כאל, .חונים אחד על השני כמעט, יוצאים עם
העגלות של הילדים או האופניים שלהם לקנות במפלצת שם. אפילו את
אורן, את שושו ואת בן-אלי, החברים הכי טובים של אבא שלו ראה שם
פעם. יוצאים עם עגלות מלאות לגמרי ועוד קופסאות קרטון של אסם
אצל הנכדים שלהם או ביד של האישה.

פעם כל כך כעס שרצה לקחת את הקרבין הישן של אבא שלו ולרדוף
אחרי איזה מנהל מחלקה שם אחרי העבודה. איזה אחד מהירקות או
הבשר. אולי אפילו אחרי הספק של שטראוס שכבר לא מוכן לתת לו
סחורה בגלל איזה חוב. לא בשביל לירות בו, כי הקרבין הזה יכול
לירות רק כדורי שוקולד אולי, רק להפחיד אותו קצת. ויותם, אל
תראו אותו ככה, הוא היה סמל מחלקה בחה"ן גבעתי. אם היה רוצה
היה מפרק שם שומר שומר ומזיין אחר-כך את המנהל על הקופת אקספרס
במכות. במו עיני ראיתי אותו פעם מזיין במכות שלושה ערבים
במחסום טייבה. והם לא היו קשורים או משהו, פשוט התווכחו עם
חבר. הבנאדם אין לו אלוהים. כשהוא במצב רוח טוב, הוא יושב
ומסביר את משנתו בסבלנות. מהטיול בארה"ב, המובינג בג'רזי,
החזרה לגבעה 89 סתם בשביל הסמים והזאת שהוא הסתובב איתה. דרך
השנה הראשונה בבר אילן,שנמשכה בדיוק חודש, ההפגנה מול משרד ראש
הממשלה, המעצר, המשפט, החזרה בשאלה והדירה ליד כלא השרון בבית
ליד. אם יושבים שם בצומת ממש בשקט, בשלוש בלילה אפשר לשמוע את
אחרון האסירים משחרר נשימה ארוכה, מרוקן את הריאות ונרדם.

כבר שלושה חודשים כמעט שאף אחד לא נכנס לו למכולת. מאז שבנו שם
את האגפים האחרונים של הבניין היא  נמצאת כל הזמן בצל. כמעט
חושך. אפילו גנצו, הכלב העתיק של יותם, ישן שם כל היום כי הוא
חושב שלילה. וזה פעם היה וואחד כלב תקיפה. פיטבול שמזיל ריר
כבר בחמש בבוקר למשמע הצופרים מהמחסום ליד הגבעה, באחת-עשרה
כבר היה מזיין את הפודלית התורנית ובערב מקנח בביסים קטנים
בגרבי אדונו. עד שזרקו לו איזה קבנוס.

כבר חודש שהוא לא שילם לספק של תנובה. האיש עם הקרטונים של
עלית כבר מזמן לא הגיע ואת הטלפון שם הוא ניתק כי נמאס לו
לשמוע את האיומים של הבנק ושל הספקים. במקום זה הוא מעשן את
עצמו למוות ובדרך מסיים את מלאי הסיגריות שלו. את ה-15 אלף הוא
הוציא מאיזה קופת חיסכון ישנה שאמא שלו פתחה בשבעים ותשע כדי
שיהיה לו כסף ללמוד. "לפחות שנה ראשונה...", תמיד הייתה אומרת.
ועכשיו ההון הקטן שלו, שאמור היה להכפיל את עצמו הולך להישטף
ואיתו גם המכולת.

מאז שיותם השתחרר, העולם השלים לעצמו כמה סיבובים ועדיין שום
דבר לא ברור. השיער שלו ארך, כמו שתמיד דיברנו בצבא, את הטיול
הארוך הוא הפסיק אחרי שלא אישרו לו ויזה ליותר מחודשיים וכל
סיפור הגבעה שם בשומרון היה הזוי לחלוטין. אז מה שנשאר לו זו
המכולת המסכנה הזאת שעוד שניה מעוקלת לו והכדור של הג'פ
המלוכסן שעדיין מסתובב בתוך הרשת. "בן זונה...", הוא מילמל.
אני זוכר. הייתי לידו. הוא תפס בידית של הכורסא כל כך חזק
שחשבתי שהיא תתפורר לו בידיים. היינו מרימים עשרים כאלה בשבוע
בג'רזי ורק הפעם פחדתי שהוא הולך לשבור אחת. ודווקא את שלי.
"בן אלף זונות", הוא המשיך.כנראה שה"פתאום" התחלף ב"גוש עצבים
שעמד בגרון ועוד שניה חונק את בעליו". הייתה עוד דקה וחצי אבל
לא היה סיכוי שבעולם שהדוגמנים המחורבנים ישימו גול. יותם נשען
אחורה, הצית סיגריה והרים את הראש. הלכו 15 אלף שקל. נשאר לו
או לברוח או לשלם לאבי שמחכה לכסף בתשע פונקט. הוא החליט כבר
בדקה הזאת לשלם. "אין מה לעשות, חובות משלמים", מלמל לעברי
כשהצעתי לו לברוח לגואטמלה או משהו. משום מה לא נקט בגישה דומה
מול הספק המקריח של "סנו", אבל בכל זאת אף סוכן של ספריי מקקים
וחומר ניקוי חלונות עוד לא שבר לאנשים את הברכיים, הצית להם את
השערות והרג להם את הכלב. אבי לעומת זאת - כן.  

"פתאומיות יכולה להיות דבר נורא", הוא אמר בתוך תוספת הזמן
ובדיוק כשסיים את המשפט פיצוץ ענק נשמע מבחוץ. כל החלונות
רעדו, האזעקות התחילו לפעול בכל הרחוב, שמעתי התנגשות וחצי דקה
אחר כך צרחות. האוזניים שלי עדיין צלצלו. יצאתי החוצה מהמרפסת
וראיתי את כל נחלאות בוערת. סירנות של אמבולנסים פילחו את
הצפצוף האינסופי שהדהד בין אוזניי כמו מטוטלת ומיד דיווחו גם
בטלוויזיה על פיגוע באזור מרכז העיר. אבי נקבר כבר באותו ערב.
הג'יפ שלו היה ממש מאחורי האוטובוס והוא נהרג במקום. בעיתון
כתבו שהיה צדיק. חבר במשמר האזרחי ובעל למופת. אפילו הזכירו
שאשתו נכנסה להריון ראשון אחרי ארבע שנים מתסכלות של טיפולים
(שזה לטעמי קצת יותר ממה שצריך לדעת אבל מילא...). באו המון
אנשים להלוויה. אפילו משפחת לוזון מפתח-תקוה. אני ויותם לא
הלכנו. אין לנו מה לחפש שם. למרות שאבי הבן זונה חייב לי איזה
5000 שקל על ההפסד של איטליה.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הזהרו מ"יורמים"
נושאי מתנות


איש טרויה


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/12/03 22:27
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נתן ינקוביץ'

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה