לכל אחד מביננו יש סיפור אהבה... רציתי לספר לכם את שלי אם
תועילו בטובכם לשבת לאחור ל5 דקות ולבהות במסך ולקרוא.
אולי אפילו להפיק לקחים... מה שאני לא עשיתי.
זהו סיפור האהבה האמיתי שלי שבו אני נמצא בתור ילד שחי בבועה
בעולם משלי שהכל טוב ויפה אשר בו יש אהבה... מתחתנים וחיים חיי
אהבה ומשפחה.
בתומי בכיתה י"א התאהבתי בילדה שלפי הרגשות שהוליכו אותי
ומוליכים אותי עד היום היא האחת בשבילי... בלי להגזים.
עד היום הלב והזכרון אינם שוכחים.
בכיתה י"א לאחר מאמצים רבים התחלנו להיות ידידים. אך ורק
ידידים...
בהתחלה הכל היה נחמד וכיף.
היא הייתה ידידה של עוד שני חברים טובים שלי ועם הזמן התקרבנו
ארבעתנו והפכנו למעין חבורה קטנה.
לאט לאט השניים האחרים החלו מתרחקים ואני כמובן שלא אתרחק
מהאהבה שלי אז נצמדתי אליה כמה שיותר אולי לזכות ביותר תשומת
ליבה.
אוו כמה תמים הייתי...
נעשינו הידידים הכי טובים בעולם.
כל יום ביחד. ישנים ביחד (בלי מגעים מיניים) צוחקים ביחד בוכים
ביחד הכל ביחד...
היינו ממש חיים ביחד היינו מספרים אחד לשני הכל ופשוט יושבים
כמו שני מתבגרים וחיים את החיים וכמובן כמו שני מתבגרים
מתלוננים ובוכים.
לאחר שנה של ידידות אמיתית גיליתי לה את רגשותיי כלפיה.
מה יצא?
התרחקנו... רבנו... נכנסתי לדכאונות ומחשבות על התאבדות...
הגעתי למצב שעוד שניה לא הייתי בעולם הזה.
אין לי מושג מה עצר בעדי...
היא מצידה לא ידעה ממש איך להגיב... היא אמרה שהיא אוהבת אותי
כידיד... ובעצם מה עוד היא יכולה להגיד?!
היא לא רצתה משהו מעבר... בעיות אישיות שלה היא אמרה...
מה אני בתור ילד מאוהב ונואש יכול לעשות במצב כזה?
כמובן שנשארתי ידיד שלה כי אולי יום אחד היא תשנה את דעתה
בנושא.
היא לא שינתה עד היום...
אני עד היום נשארתי לבד... ללא מימוש הקטן ביותר של אהבתי
האמיתית שלי... עד היום הלב שלי מחסיר פעימה שאני רואה אותה
ברחוב מטיילת עם הכלב שלה.
בלילות המוח עדיין רץ במחשבות על הימים שעברו.
הדמעות עדיין זולגות על התקופות הנפלאות שפשוט טיילנו כל הלילה
ברחובות מדברים וצוחקים בלי שמץ של מושג מה הדבר הבא שיקרה
ונעשה.
כיום שנינו התבגרנו במעט.
אני סיימתי י"ב.. היא פרשה מבית הספר...
עדיין גרים באותה עיר קטנה ועדיין מדברים לפעמים... ואני עדיין
אוכל את עצמי איך אהבה שהיא במרחק צלצול טלפון אינה יכולה
להיות שלי?!
אהבה כזאת הורסת חיים... משאירה צלקת ללא אפשרות להורדה...
כי כל בת שתבוא אחריה תהיה כפשרה... ואפילו אם תבוא אחרת אני
לא יעז לנסות להיות עם מישהי בוודאות שאני יפגע בה בסופו של
דבר או יאכזב אותה כי להקשר אליה בכל הלב ולהפתח אליה מכל הלב
איני יכול.
בעודי כותב את הסיפור הזה אני חושב עליה... על כמה אדם יכול
להיות מושלם:
עיניה הבוהקות... חיוכה שמאיר לי את כל העולם... קולה שפשוט
הוא סימפוניה לאוזניי... ושפתייה החושניות שכל חיי וכל משאלותי
הוא להניח את שפתיי עליהן.
עד היום איני יכול לשכוח ואיני יכול לעבור הלאה...
שנתיים וחצי זה נמשך ככה ואיני רואה את הסוף...
חיי נהרסו בגלל אהבה נכזבת... ראשונה ואחרונה!