"עשיתי דבר רע", אמרה מארי כריסטינה לכומר בתוך תא הוידויים.
"מה עשית?" שאל הכומר ברגיעה. "הלכתי בתוך הבוץ של עצמי",
כריסטינה התחכמה. הכומר לא הבין ושאל: "מה פירוש של מה שאת
אומרת?".

כריסטינה נשמה עמוק וסיפרה: "לפני כמה זמן, הכרתי בחור נאה
והתאהבתי בו, אך אנוכי נזירה ואיני יכולה להתקרב אליו, הוא
יודע שאהבה גדולה יש בי אליו וכי הדבר קצת עצוב, לא כן?".
הכומר הקשיב ולבסוף ענה: "ובכן בתי, הדבר אכן עצוב אולם הינך
נזירה וכי את התנזרת מבנים ומעשה משגל, אך אני חושב שאם את
מאוהבת בו ואינך יכולה לעצור את הרגש, צאי מהמנזר ותהיי
חופשייה. ובאשר האהבה שאהובך מחכה כל כך, תני לו את הדרוש ולא
תחשבי על צרותייך."
"מודה לך מאוד על תשובתך הכנה" ויצאה מהתא.

למחרת הכומר בא לחדרה של כריסטינה, פתח את הדלת ומה שראה,
נדהם, כריסטינה עדיין בחדר אבל לא לבד, עם בחור בעל שיער חום
באורך בינוני, כריסטינה התנשקה עם הבחור, הכומר יצא מיד מהחדר
עם עיניים עצומות בחוזקה וכריסטינה אחריו, הוא צעק: "בשם כל
הרוחות, מה עשית? חיללת את המקום הקדוש הזה, חיללת את שמו
הקדוש של אלוהינו, מה עשית?".
היא התחילה לבכות "לא יכולתי יותר לחכות, אהובי הביא לי מקבץ
ביגוד לשם שלא אהיה ערומה, הוא אמר לי שהוא לא יכול לחכות
יותר, והתנשקנו"
"לא רוצה יותר לראותך נזירה, ראי את עצמך כמוחרמת מקהילת
המנזר"
הכומר הוריד ראש ולאחר הלך משם כלא היה.

כריסטינה בכתה בלי סוף והלכה עם אהובה כשנזירות צועקות לעברה
"נוכלת", היא לא אמרה דבר, רק הלכה לעבר השער הפתוח, היא
הורידה את ראשה, אהובה היה לצידה, הוא הגן עליה...

כשהם הגיעו לעיר אף אחד לא ידע על המעשה שנעשה ולכן לא דיברו
עם אחרים על זה. כריסטינה הביטה בכל האנשים, חשבה, אולי אחזור
אל הכפר ממנו באתי. היא סיפרה לאהובה את אשר חשבה והוא הסכים
עמה. כריסטינה הצביעה לכרכרה שנסעה בטרם עת, אהובה העלה אותה
למושב ובינתיים גם הוא. לקראת הערב הגיעה הכרכרה לכיכר העיר
ושאלו למקום לישון. איש בשם פרדריק הפנה אותם לפונדק קטן בשולי
העיר. אחרי נסיעה של מה בכך הגיעו לפונדק קטן, שילמו לבעל
הכרכרה חלק מהסכום שנדרש מהם ונכנסו פנימה.

בעל הפונדק הכניס אותם פנימה ואמר "האם ברצונכם לשתות ולאכול?
יש לי מטעמים שיגרו אתכם ומשקאות שלא תוכלו לעמוד בפניהם".
כריסטינה אמרה, "רוצים אנו לנוח ממסענו הארוך והמפרך של היום"
ובעל הפונדק הראה להם את חדרם אשר ילונו בו הלילה. ושניהם
נכנסו פנימה ואהובה אמר "רוצה אני לנוח קמעה ותעירי אותי לקראת
עלות השחר כדי שאוכל להעיר את נהגנו בזמן להאכיל את הסוסים
ולהכין את הכרכרה לפני צאתנו לדרך".
"יקירי, רגילה אנוכי לקום השכם בבוקר להתפלל וכעת אעשה אני את
השכמה זו." אהובה הסכים.

למחרת בבוקר העירה השמש את כריסטינה אשר הייתה מרוצה מחייה
החדשים, היא הלכה לדרכה להעיר את בעל הכרכרה, הוא היה טוב לב
ולכן הגיב ברגיעה להשכמתו. כמה שעות לאחר מכן יצאה הכרכרה
לדרכה, הזוג היה מאושר. לקראת הערב הגיעה הכרכרה לכפר, כולם
ידעו את כריסטינה, כולם שמחו לראות אותה חוזרת. כולם ידעו על
המעשה שנעשה, אבל דבר נוסף היה במשותף: לכולם לא היה איכפת
מהנעשה.
"טוב שקרה" אמרו פה אחד.