אנחנו נולדים ולא זוכרים מאומה.
תלויים בכל ולא אומרים מלה.
אנחנו גדלים להיות ילדים ומה שמעניין זה בובות ומשחקים,
מתבגרים ומפספסים את הנעורים בגלל יפהפייה עם עקרונות דפוקים.
אנחנו בוכים כל הזמן מפחדים מבפנים ומתכחשים - משחקים אותה
אדישים.
אנחנו מתגייסים, רוצחים ומתים.
שומרים על איזה מתנחל דפוק שבגללו נקברים ילדים.
מבזבזים שלוש שנים מהחיים על איזה הר עם שתי משפחות או שבוכים,
עלינו, על ילדים שעד לפני שנים שחקו בקוביות והיום משחקים
ברובים.
אנחנו תמיד מתעסקים במה שלא חשוב ובמציאות שלנו כל דבר הופך
להיות עצוב.
כל חייל מסכן הוא גיבור מלחמה.
כל אדם עם שפה נתקף שנאה.
כולנו אנשים, כולנו בני אדם.
אז למה במקום להרוג אנשים, ולמה במקום להשפיל אנשים, ולמה
במקום לפגוע ברגישים ולמה במקום לאהוב טפשים, אנחנו לא מתאחדים
ומפחדים ממי שבעצם אנחנו מתימרים להיות?
במקום להתעסק בדתות ואלוהים אפשר להתעסק במה שיש לכולנו -
וזה הלב שלנו, עמוק בפנים...