יושב על טרקטור ישן שכבר שנים לא חרש צבעו חום מתחלד כצבע
פניו.
ידיו המחוספסות חרוצות בחריציה של עבודת שדה מייגעת, חריצים
ובקיעים של שנים.
כמה כלניות, שתי סתווניות, ופרג אחד אדום כל כך.
שדה החיטה שאל מולו מבהיק כמו זהב של שמש, שמש של אחר צהריים
דרומיים.
שוזר לה זר
שתי וערב שתי וערב
מפריד את העלים, מקפל מעט את הגבעול
מתבונן בו, עלי כותרת של הפרג מתעופפים ברוח.
הרבה יותר יפה בעיניו.
השמיים אדומים, נדמים לו כמצעי סאטן, עננים לבנים כמו כריות
רכות מזמינות להניח עליהן את ראשו הכואב
צעדיו הכבדים, מזמזם מנגינה ישנה. לא זוכר את שמה.
קולפת מלפפונים לארוחת הערב. סכין עץ חדה בידה, מבטה מרוכז
בירוק הכל כך ירוק סביבה.
מניח יד חמה על לחייה, נושק לה
בעורף הלבן העדין
בשפתיו הבשרניות, הקשות, החרוכות...
מנסה לגעת בה ולא יכול לה...
לחדור אליה... בצורה בפניו כאדמה המסרבת לעכל טיפות של גשם...
פונה אליו
מנסה להעלות חיוך
רוטנת כאילו היה ילד קטן שהעירה משנתה
"פרחים, הבאתי לך..." מנסה את לשונו הכבדה...
נושקת לו בחטף על מצחו
מזדרזת לערבב את התבשיל על הכירה
מבעבע
רותח
ומכבה
בצעדים כושלים יוצא מן המטבח
אל מרפסת העץ
מדליק סיגריה, עיגולי עשן, מתפוגגים לאיטם
בוהה בה מרחוק
מעריץ קלילותה
זריזות ידיה
ירכייה הרכות בשנים
עורכת שולחן
תוהה,
מביט בה,
מדוע אינה אוכלת?
מאין לה הכוח...
מקנא לה
על עשרת שנים של נעורים
שיש בינהם, נזקפים לזכותה,
כמו שיבולי החיטה בשדה הזהוב...
עיניו מלוות את הילוכה הקליל
בצאתה מן המקלחת, עטופה בחלוק כותנה לבן,
שערה רטוב
עיניה שחורות ולחות
מרחפות
וידע
אין אדמה בצורה מסרבת לעכל טיפות של גשם
וידע
כי אודם לחייה
בוהק אישוניה
שייכים הם לאחר
לא שלו הם
של אחר