"אמא יש פה מכתב שאני חושבת שכדאי שתקראי" אמרה אפרת.
דפנה לקחה את המכתב פתחה אותו והחלה לקרוא אותו.


בסייעתא דשמיא.                                            
 

למשפחת וינינגר היקרה!
אני יודעת שהדבר נראה מוזר, הרי רק קמתם מהשבעה וכבר נופלות
עליכם צרות. טוב זה לא בדיוק צרה, זאת רק אני. היה לי חשוב
לכתוב לכם את המכתב הזה בכדי שתכירו יותר טוב את בנכם עליו
השלום, כמו שאני הכרתי אותו. הייתי בהלוויה, הייתי גם בשבעה.
באתי עם בנות מהשבט כך שמן הסתם לא שמתם לב אלי, על אף שאיני
אחת מהיישוב, אלא זרה מהמרכז. רציתי לשאת הספד בלוויה אך לא
הרגשתי בנוח לבוא כך וליפול עליכם למעמסה. לכן גם לא פניתי
אליכם עד כה, אלא חיכיתי עד שתיגמר השבעה. עתה הגיע הזמן לספר
לכם כי אני הכרתי את איתי. אני אוהבת אותו בכל ליבי. כל יום
מחדש אני מרגישה בחסרונו, ועכשיו יותר מתמיד. כל שנותר לי זה
להתנחם בעובדה שעכשיו אזכה להכיר את האנשים היקרים לו מפז. לא
אכביר במילים ואסיים כאן, לפני שדמעותיי תכתמנה את הדף. אני
מקווה שאזכה להיות אתכם בקשר ובכך להכיר אתכם, לא סיפרתי כאן
את כל העומד לי הלב פן הדבר יכאיב לכם. אם תרצו לשמוע את אשר
בפי אשמח להיות אתכם בקשר.
אוהבת אתכם על אף שאינכם יודעים מי אני
ענת

דמעות החלו יורדות מעיניה של דפנה.
"אפרת, את יודעת מי זו הענת הזו?" שאלה דפנה.
"לא אמא, איני יודעת. יש ענת בשבטו של איתי אבל לא נראה לי כי
זו הענת שכתבה את המכתב. הרי כתוב שם בפרוש כי אינה אחת
מהיישוב."

המשפחה החליטה לברר מי זו ענת, ממתי ומהיכן  היא מכירה את איתי
ז"ל. על כן הם בדקו את הכתובת שעל המעטפה וכתבו לה מכתב, בו הם
מזמינים אותה לביתם לשבת. וכך נכתב:


בס"ד

ענת היקרה!
נשמח לארח אותך בביתנו ולהכיר אותך. אם את חפצה לבוא הנך, ראי
את ביתנו פתוח לקראתך. אנא צרי איתנו קשר.
כולנו מתגעגעים מאוד לאיתי. על אף שנפרדנו ממנו לא מזמן, נראה
כאילו חיינו בלעדיו כבר שנה. אנו מבינים כי היית מאוד קשורה
לאיתי, למרות שאיננו יודעים כיצד הכרת אותו.
נשמח לראותך בקרוב
משפחת וינינגר.  


המכתב נשלח, הימים עברו. תגובתה של ענת לא אחרה לבוא. ביום
שלישי בשבוע צלצל הטלפון בבית משפחת וינינגר. אסף האח הבכור
הרים את השפופרת.
"שלום" אמר אסף.
"שלום, עם מי אני מדברת?" בקע הקול מצידו השני של הקו.
"עם מי את רוצה לדבר?" ענה לה אסף.
"הגעתי לבית משפחת וינינגר?" שאל הקול.
"כן, מדבר אסף. עם מי את רוצה לדבר?" הוא השיב.
"זאת ענת לוי, מי שכתבה אז את המכתב בקשר לאיתי..." השיבה ענת
בהיסוס.
"שלום ענת, הפתעה משמחת, חשבנו שתכתבי לנו תגובה, לא ציפינו
לטלפון" אמר אסף, אשר לשם שינוי נוספה לקולו מעט תקווה.
"רציתי רק להגיד שאני אשמח לבוא ולספר לכם את כל אשר על ליבי,
אך לא רציתי להיות לטרחה ולכן רציתי לשאול מתי לבוא"
"תוכלי לבוא מתי שתרצי, את רוצה לבוא השבת? אם תבואי בשבת יהיו
לנו יותר זמן להכיר אותך ולדבר איתך.."
"אשמח לבוא, אז קבענו לשבת?"
"כן, לילה טוב שיהיה לך"
"תודה גם לך" ענתה ענת, והשיחה נותקה.

יום שישי הגיעה והביא עמו את האורחת. בערך כשעה וחצי לפני
כניסת השבת הגיעה ענת ליישוב. היא מצאה את דרכה בקלות בין
הבתים והגיעה לביתו של איתי. היא דפקה קלות על הדלת, נשמעו
צעדים קלילים והדלת נפתחה.  
"שלום, את לבטח ענת, ברוכה הבאה" כך קיבלה את פניה אפרת, אחותו
הקטנה של איתי.
ענת נכנסה והובלה על ידי אפרת לחדר בו תשתכן בשבת הקרובה.
"הכנו לך חדר לבד כי חשבנו שכך תרגישי יותר בנוח, אם את רוצה
את יכולה גם לישון איתי." אמרה אפרת.
"תודה רבה על האירוח ועל הנדיבות" ענתה לה ענת.
"תרגישי בנוח לבקש כל שתרצי!"

לאחר שנחה קצת, סידרה את חפציה והתארגנה לכבוד שבת קודש ירדה
ענת לסלון.
"את מדליקה נרות?" שאלה אותה דפנה
"נר אחד" ענתה ענת במבוכה קלה.
הן הדליקו נרות ואחר הלכו לבית הכנסת.
לאחר שובם מבית הכנסת ישבו לאכול. האוכל ממש כמו בבית חשבה
לעצמה ענת.
בתום הארוחה פתחו בשיחה שהרי בארוחה אין משיחין, ואין השיחה
מתאימה כלל ועיקר לסעודת השבת. הם ישבו בניחותא והאזינו בחום
ואהבה לכל שהיה לענת לספר להם.

"הכל התחיל לפני שנתיים בערך. זה היה במחנה של בני עקיבא.
היינו בשבט הרא"ה. הלכתי עם חברות שלי לטייל, פגשנו בחברות
מהיישוב שלכם. חברותי הלכו לטייל ואני נותרתי עם בנות היישוב.
הלכנו ל"עדה" שלהם, זה איפה שהשבט שלהן היה ממוקם במאהל. אני
זוכרת את זה כאילו זה היה אתמול. הבנים הכינו תה והבנות ואני
ישבנו ודיברנו. ואז שניים באו מהמטבח המאולתר והציעו לנו
לשתות. אלה היו רועי ואיתי. שמחנו על ההצעה ושתינו מהתה שלהם
למרות שהוא לא היה כל כך טעים. ואז בערך בסביבות שמונה בערב
כשכולם הכינו ארוחות ערב, חשבתי שכדאי שאני אלך ל"עדה" שלי.
שירה הציעה ללוות אותי, שמחתי על ההצעה והסכמתי, וכדי שהיא לא
תחזור לבד התנדב רועי (שהיה אז חבר שלה) ללוות אותנו. איתי לא
רצה להישאר שם בלי רועי אז הוא הצטרף גם כן. הדרך ל"עדה" שלי
ממש לא היתה ארוכה, וכלל לא הייתי צריכה ליווי אבל הליווי הזה
השתלם,  נראה לי...
הלכנו ממש לאט, במקום לעשות את הדרך בחמש דקות עשינו אותה ברבע
שעה. כל הדרך רועי דיבר עם שירה. בחמש דקות הראשונות אני ואיתי
שתקנו חשבנו שהם ישימו לב שהם משאירים אותנו בצד, אבל כשראינו
שהם לא ממש שמים לב התחלנו לדבר בנינו לבין עצמנו. הגענו
ל"עדה" שלי, לא ממש שמנו לב. עשר הדקות האחרונות כאילו עברו
מעצמן, אני ואיתי היינו כל כך שקועים אחד בשני שלא יכולנו
להיפרד, והחלטנו להמשיך ובשיחה. רק אז הבנו שבעצם שירה ורועי
תכננו את זה כי הם חשבו שנתאים אחד לשני.
אני ואיתי טיילנו ברחבי המחנה. דיברנו ארבע שעות, ואני עדיין
לא מאמינה איך הזמן טס. הוא סיפר לי עליכם ואני סיפרתי לו על
המשפחה שלי. היינו מאושרים. לצערי כל זה נמשך לא הרבה זמן, זה
היה הלילה האחרון של המחנה. ביום למחרת ראיתי אותו בבוקר, כל
כך שמחתי. דיברנו מספר דקות, אבל הייתי צריכה לחזור לשבט שלי
אז נאלצנו להיפרד.
יותר מאוחר היתה "חלוקת הפרסים" ראיתי שוב את כל החברים שלו
שהספקתי להכיר תוך כדי שיחה איתו, כולם שאלו אותי אם אנחנו
חברים, עניתי בשלילה. שאלתי אותם איפה הוא, והם ענו לי שההורים
שלו היו בדיוק בצפון ולכן הם אספו אותו. רציתי לבכות, הוא
אפילו לא אמר שלום...
רועי אמר לי שאיתי אוהב אותי ושאני אתן לו את הטלפון שלי והוא
יעביר אותו לאיתי. נתתי לו את המספר, בתקווה שהוא יתקשר
במהרה.
איתי אכן התקשר כארבעה ימים לאחר מכן. דיברנו משהו כמו שעה
בטלפון. יצאתי עם חיוך.
כך המשיך והתפתח הקשר בנינו, דיברנו מדי יום עד תום החופש. כל
בוקר הוא התקשר לאחר שחזר משחרית. שנת הלימודים החלה והקשר לא
תם, שיחות הטלפון עברו להיות לפני השינה. כל יום התאהבתי בו
יותר ויותר. עד שהגיע החופש הגדול הבא. הוא טס לחודש לדודים
באמריקה. (נו באמת למה אני מספרת להם את זה, הם המשפחה שלו,
הם יודעים - חשבה לעצמה) כשחזר, הוא לא התקשר יותר. שלחתי לו
מכתב דרך רועי, כתבתי לו שאם הוא רוצה לנתק את הקשר שרק יגיד,
כי הסתרת האמת רק פוגעת. שבוע לאחר שקיבל את המכתב הוא התקשר,
זו היתה הפעם האחרונה שדיברתי אתו בטלפון. הוא הסביר לי שעבר
עליו משהו, והוא מחליט לנתק את הקשר. הוא מפסיק לדבר עם בנות.
הייתי בשוק, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי.
ככל שעבר הזמן התרגלתי לרעיון שהוא לא מדבר עם בנות, ואהבתי
אותו יותר ויותר. נפגשנו עוד מעט פעמים באירועים של בני עקיבא
אבל זה כבר לא היה אותו דבר.
הוא מעולם לא אמר לי, אני אוהב אותך בעל פה, אבל תמיד אמר עם
העיניים..." וענת החלה לבכות.
"אל תבכי, אנא ממך המשיכי " בקשה דפנה.
"הימים עברו, כל יום שכנעתי את עצמי לא להתקשר, הדחף היה חזק.
רציתי כל כך להגיד לו שאני אוהבת אותו. התכוונתי לעשות את זה
ביום ההולדת שלו, בתקווה שזה לא יהרוס לו אותו. אבל עכשיו זה
כבר מאוחר מידי. ליום ההולדת שלו הוא כבר לא יגיע, אבל אני
כן..."
"תספרי לנו בבקשה על מה דיברתם, על מה צחקתם" ביקש אסף, "אני
יודע שזה מוזר שאני מבקש ממך,  אבל אני חייב לדעת, להשלים קצת
פרטים חסרים".
"הוא אהב נורא את ארץ ישראל ואת תורת ישראל, רק עכשיו אני
מבינה עד כמה שמו מתאים לו. הוא צחק הרבה, כמעט מכל דבר. הוא
היה רגיש, אבל לא רצה להודות בזה. הוא ממש פחד להביע את מה
שהוא מרגיש, בין אם זה לטובה או לרעה. הוא היה מביע הכל
מעיניו, כך שאיני יכולה להסביר בדיוק מה הוא היה.."
"תודה רבה לך שאת משתפת אותנו בכל זה" אמרה דפנה, "אני רואה
שאת עייפה, לכי לישון"
"תודה לכם על ההקשבה, אני רואה למה הוא אהב אתכם כל כך. "אמרה
ענת  והוסיפה: "לילה טוב לכם"

השבת עברה מהר מן המצופה, ענת סיפרה להם הכל על איתי, על כל
הצדדים בו שלא זכו להכיר. וכך זכתה אף היא להכיר את הצדדים
שהיא לא הכירה. לסיום כתבה להם את ההספד שהיתה אומרת אילו היתה
לה ההזדמנות.      

איתי שלי!
חיוך ללא חיוך, בכי ללא בכי, צחוק ללא צחוק- הכל כאן שונה
בלעדיך.
פעם כשניגנת לי בגיטרה במחנה, ניגנת את השיר "לעולם לא אעזוב
אותך עוד" אז לאן הלכת? ניגנת לי שם הרבה שירים. אחרי שיר של
עדי רן עצרת לרגע, הסתכלת לי בעיניים וציטטת שורה מתוך השיר:
"רציתי להבטיח לך דבר אחד חשוב, אף פעם לא להיות עצוב". ואז
ביקשתי ממני להבטיח לך שלא משנה מה יהיה שתמיד אשאר שמחה, ואתה
לעולם לא תהיה עצוב. עצב ושמחה שני דברים שונים. אתה הבטחת
לעולם לא להיות עצוב ואני להיות תמיד שמחה. מה שאומר שמותר לי
להיות עצובה כל עוד אני עדיין שמחה. זה נשמע מוזר, אבל זה המצב
הקיים. אני עצובה כל כך על שאתה לא כאן לידי אבל אני מקיימת את
צוואתך אלי וממשיכה להיות שמחה.
איתי שלי, בזכותך התחבבו עלי ארץ ישראל ותורת ישראל.  
אני עדיין כועסת עליך על שלא אמרת שלום, על ששלחת את החבר
הג'ינג'י הקטן שלך להגיד שלום במקומך, למה? האם הפרדה היתה כל
כך קשה? גם לי היה קשה להיפרד במיוחד כשלא היה לי ממי, כי אתה
היית רחוק.
כל כך רחוק היית, כל כך קרוב לליבי.
איתי אני מבטיחה לך הבטחה אחרונה. כל עוד אהיה כאן אחיה עבורך.
כל מטרה בחיי אקדש למען שמו של בורא עולם ולשמך. כל הצלחה שלי
תהיה גם שלך. כל צחוק יזכיר לי אותך. אהבת לחיות, אהבת לחייך.
שנאת להיות עצוב.
עכשיו לאחר שנפרדו דרכינו סופית, אני מבטיחה לך דבר אחד חשוב:
תמיד להיות שמחה!