[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







רינת צודיקס
/
סתם כלבה

כשהייתי גורה נהגתי לבדר ולהצחיק אותך עם התעלולים שלי. קראת
לי הבת שלך, ולמרות המספר הלא מבוטל של הנעליים הלעוסות
והכריות ההרוסות, הפכתי לחברתך הטובה ביותר. כשהייתי רעה, הנפת
לעברי את האצבע שלך, ושאלת "איך יכולת?" אבל לאחר מספר שניות
הכעס נעלם, וליטפת לי את הבטן. חלף זמן רב עד שהצלחת לחנך אותי
לא להרוס את הבית, כי היית עסוק מאוד בקריירה שלך, אבל עבדנו
על זה יחד. אני זוכרת את הלילות בהם התכרבלתי לידך במיטה,
מאזינה לנשימות שלך ולחלומות הסודיים שלך, והאמנתי שהחיים לא
יכולים להיות טובים יותר. היינו יוצאים לשיטוטים ארוכים בפארק,
ולטיולים במכונית, ובדרך עצרנו לגלידה (לי נתת רק את הגביע, כי
"גלידה לא טובה לכלבים"). אני הייתי מנמנמת לאורה של השמש החמה
כל היום, ומחכה שתחזור הביתה מהעבודה בסוף היום. בהמשך בילית
יותר זמן בעבודה, משקיע בקריירה שלך, וגם בחיפוש אחר בת זוג
אנושית. אני חיכיתי לך בסבלנות, וניחמתי אותך כשהלב שלך נשבר,
וכשהתאכזבת. תמיד הייתי לצידך כשקיבלת החלטות טובות ורעות,
וזרחתי משמחה כשחזרת הביתה, מאוהב.

היא, היום אשתך, לא אהבה כלבים, ועדיין ברכתי אותה לתוך ביתנו.
ניסיתי לגלות כלפיה חיבה, וצייתתי לה. הייתי שמחה, כי אתה היית
שמח. ואז, הגיעו התינוקות האנושיים, ואני התרגשתי איתך.
הוורדרדות שלהם והריח שלהם ריתקו אותי, ורציתי להיות להם מעין
אמא. אבל אתה והיא דאגתם שאפגע בהם, וגרשתם אותי שוב ושוב לחדר
אחר, לעריסת כלבים. הו, כמה רציתי לאהוב אותם. אבל הפכתי
לאסירה של האהבה. כשהם גדלו, הפכתי לחברה שלהם. הם נצמדו
לפרווה שלי, ומשכו עצמם למעלה עד שנעמדו על רגליהם השמנמנות.
הם דחפו את אצבעותיהם הנקניקיות לעיני בצחוק. הם גרדו את
אוזניי ונישקו אותי באף. אהבתי כל דבר שקשור בהם, ואהבתי את
המגע שלהם, כי למגע שלך כבר לא זכיתי. הייתי מגנה עליהם בחיי,
אם הייתי צריכה. הייתי מתגנבת למיטות שלהם, ומקשיבה לחששות
שלהם ולחלומותיהם הסודיים, ויחד חיכינו לשמוע את מכוניתך
ברחוב.

פעם, כששאלו אותך אם יש לך כלב, הראית לשואלים תמונה שלי שנשאת
בארנק, וסיפרת להם סיפורים עלי. בשנים האחרונות, אתה סתם עונה
"כן", ומשנה את הנושא. הפכתי מ"הכלבה שלך" ל"סתם כלבה", והתחלת
להתנגד לכל דבר שקשור אלי. עכשיו, הציעו לך תפקיד חדש בעיר
אחרת, ואתם עוברים לדירה אחרת, שבה אסור לגדל בעלי חיים. אתה
קיבלת את ההחלטה הנכונה עבור ה"משפחה" שלך. אבל היו זמנים בהם
אני הייתי משפחתך היחידה.

התרגשתי לקראת הנסיעה במכונית, עד שהגענו לבית המחסה לחיות.
היה לו ריח של כלבים וחתולים, היה לו ריח של פחד, של חוסר
תקווה. מילאת את הניירת, ואמרת "אני יודע שתמצאו לה בית טוב".
הן משכו בכתפיהן, והביטו בך בכאב. הן הבינו את הסיכויים
הקלושים של כלב מבוגר למצוא בית, לעומת סיכוייהם המצויינים של
הגורים החמודים. אפילו ה"ניירות" והייחוס לא יעזרו.
היית צריך לפרום את ידיו של בנך מהקולר שלי, כשהוא צרח "לא,
אבא! בבקשה אל תיקח ממני את הכלבה שלי!" ודאגתי לו, בגלל
ה"שיעור" שלימדת אותנו על חברות ונאמנות ואחריות, ועל כבוד לכל
החיים, כשנטשת אותי, את כלבתך הנאמנה. ליטפת אותי על הראש
לשלום, התחמקת מעיני, וסרבת בנימוס לקחת את הקולר והרצועה שלי
איתך.
אחרי שעזבת, שתי הגברות הנחמדות אמרו שבטח ידעת כבר לפני מספר
חודשים שאתה עוזב ולא טרחת למצוא לי בית חם. הן נדו בראשיהן,
ושאלו "איך יכולת לעשות לה את זה?".
הם נחמדים אלינו בבית מחסה, לפי אילוצי לוח הזמנים שלהם. והם
האכילו אותנו כמובן, אבל אני איבדתי את התאבון שלי מזמן.
בהתחלה, כשמישהו עבר ליד הכלוב שלי, מיהרתי לקדמת הכלוב.
קיוויתי שזה היית אתה, ששינית את דעתך, שכל זה היה סתם חלום
רע, או לפחות שזה מישהו שאיכפת לו, מישהו שיציל אותי.
כשהבנתי שאני לא יכולה להתחרות בגורים החמודים והשעירים, פרשתי
לפינה מרוחקת, וחיכיתי.
שמעתי את צעדיה כשהיא באה בסף היום, והלכתי אחריה במעבר שהוביל
לחדר נפרד, חדר שקט. יותר מדי שקט. הרגשתי את העצב שריחף עליה
והכביד על ליבה, כמו שהרגשתי את כל רחשי ליבך.
היא כרכה בעדינות רצועה על רגלי הקדמיות, ודמעה זלגה במורד
לחיה. ליקקתי את ידה, כדי לנחם אותה, ממש כמו שנהגתי ללקק
אותך, לפני שנים כה רבות.
היא היא הכניסה מחט לתוך הוריד שלי, ונוזל קר זרם בכל גופי.
שכבתי מנומנמת, הבטתי לתוך עיניה הטובות ומלמלתי "איך יכולת?".
אולי מכיוון שהבינה את שפת הכלבים שלי, הי אמרה "אני כל כך
מצטערת". היא חיבקה אותי, ומיהרה להסביר שזאת העבודה שלה,
שעליה להבטיח שאגיע למקום טוב יותר, מקום בו לא יתעלמו ממני,
ינצלו אותי ויתעללו הי. מקום בו לא אצטרך להגן על עצמי. מקום
של אהבה ואור, מקום כה שונה מהארץ הזו.
בכוחותי האחרונים, ניסיתי להסביר לה בעזרת נפנוף זנב שה"איך
יכולת?" לא היה מכוון אליה, אלא אליך, בעלי האהובים. חשבתי
עלייך. אני אחשוב עליך, ואחכה לך בגן עדן לנצח. הלוואי שכל
האנשים בחייך יגלו כלפיך כזו נאמנות.







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
חליק. על זה כל
הטרארם?!

(שדרן בוטרדיו
ברגע נדיר של
פיכחון)


תרומה לבמה




בבמה מאז 4/12/03 18:49
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
רינת צודיקס

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה