הייתה שם קבוצת ילדים בערך בגילאים 15-17, ואני חכיתי למישהי,
ולאט נסוגתי לאחור מבלי כמעט להרגיש. הפחד ממש השתלט עלי, זו
הייתה הרגשה של אי נוחות עם כל כך הרבה ילדים שאני מכירה, וגם,
לא כל כך... פחדתי להוציא מילה, שמא אני עלולה להשמע
כמטומטמת...
שתקתי וירדתי במדרגות. כמה מהילדים הגניבו מבטים, לראות מי זו
שעומדת בצד ולמה. התביישתי, והלכתי אחורה.
התיישבתי ליד הכביש, מחכה כבר שזאת שהתמהמה שם תחזור במהרה.
חכיתי בעצבנות, פחדתי מבושה שמישהו יבוא וישאל למה אני בצד
שמה, שותקת.

ומישהו אכן בא, מישהו שאני באמת מחבבת.. :)
- "למה את פה? בואי תהיי איתנו." אמר וחייך.
- "אמממ... זה... ב-סדר, אני... תיכף אני אבוא."
- "בסדר, אבל תבואי! אל תתביישי".. או משהו כזה..
חייכתי. ילד אחר הביט בי שם, כאילו הוא תוהה לעצמו מה באמת
מסתתר מאחורי החיוך המבוייש והמפוחד. אחריו הביט עוד אחד.
החיוך שלי מעלה כל כך הרבה חשדות הא?
רציתי לקבור את עצמי מרוב בושה. גמגמתי ופחדתי, לא ידעתי מה
להגיד, לא ידעתי מה לענות, הכל כאילו נמחק לי במוח ברגע כשהוא
דיבר אלי!
ושוב הרגש של האכזבה תקף אותי. למה, למה התנהגתי כך??? רציתי
אחרת! אבל אז מה? הרבה אנשים רוצים! זה לא אומר שהם מסוגלים.
אך אני יכולתי, אבל, פשוט.... לא... לא...
לא יודעת.

וסוף סוף היא נזכרה שאני שם ובאה אלי. הלכנו לכיוון הגן
שעשועים, והייתה לי תחושה של פיספוס, זה היה יכול להיות אחרת.
התעמקתי בזה בתוך תוכי. נזכרתי בדיוק באיזה שיר אחד של רוקסט,
listen to your heart, והבנתי שלא באמת הקשבתי לו, הקשבתי
ופעלתי לפי המחשבה, כי אם הייתי מקשיבה ללב, זה לא היה נגמר
כך. בטח נתתי רושם של ילדה קטנה וביישנית. הרגשתי שאני צריכה
להשתנות, לא באמת להשתנות, להשאר אותה שיר, כפי שאני, אך
להתגבר על הפחדים ולשנות את הצדדים השליליים שבי.

לאחר כמה ימים פגשתי בו שוב בסיטואציה אחרת, ואמרתי לו "היי!
מה קורה?" וחייכתי, הפעם לא בחיוך מבוייש, אלא בחיוך של "סבבה"
כזה.
הוא נראה מופתע במקצת וענה "הכל אחלה! מה איתך???"
"בסיידר." ואז לא היה כבר לאן להמשיך עם השיחה גם ככה הייתי
צריכה ללכת. לפחות התגברתי על הבושה פעם אחת - התחלה טובה.

חשבתי על הדברים שקרו לי באותו לילה, ישבתי על המיטה ובהיתי
בדלת בחוסר עניין.
כל החיים שלי הלכתי לפי המחשבה, אף פעם לא הקשבתי ללב. כאילו
אני לא מעוניינת בדעתו, כבר פסלתי אותו לפני שבכלל ידעתי מה
הוא רוצה. אנשים כבר אמרו לי שדרך החשיבה שלי מאוד מתוחכמת,
שאני  פיקחית, ואפילו אמרו לי שאני די אכזרית (אני שומרת על
זכות השתיקה).
למה מדברים תמיד על זה שהחשיבה שלי כ"כ מתוחכמת, פיקחית
ואכזרית? למה לא הלב שלי? אפילו אנשים שמו לב לזה שאני פועלת
לפי המחשבה, שמו לב לזה אפילו לפני, וזה באמת נכון.
אני מודה שהמחשבה שלי אכזרית, לגבי הכל, לאיך שאני רואה את
החיים, את האנשים סביבי, אבל תמיד זכרתי שהיה לי צד טוב, שתמיד
מחלתי לאנשים שפגעו בי, עזרתי לאנשים שהיו צריכים אותי, ריחמתי
גם על אלה שאינם עוד.

ואז עלתה לי השאלה, מתי בחרתי להקשיב ללב, בעוד התעלמתי
מהמחשבה?

ואני תוהה לעצמי למה, וכמהה לתשובה. שאדע מתי אני צריכה לעצור
את המחשבה, את השדון האדום הזה בצד, ולהקשיב ללב, למלאך שבי.
אני לא אשקר, לפעמים זה אפילו די מהנה להיות רעה לכל אלו שאי
פעם פגעו בי, שיקבלו יחס זהה חזרה - איך אומרים? "שברת שילמת"
- שברו לי את הנפש, וישלמו על זה.

בזכות מקרה אחד הבנתי את כל השנים שחלפו להן, על היחס המזלזל
של האנשים כלפי, ואיך שהייתי כ"כ נחמדה. אולי בעצם בגלל זה
הפסקתי להקשיב ללב, שבגללו קיבלתי יחס שכזה מאנשים, בגלל
שהייתי נחמדה אליהם, וזה פשוט בלתי אפשרי לכבד מישהו שמתחנף
אליך, והתחלתי לפעול על פי מחשבתי... הראתי לאנשים את הצד האחר
שלי, את הצד שלא ידעו זה 13 שנים. הצד שהראה להם שלנחמדות יש
גם ניגוד איום. המחשבה בהחלט עזרה לי, לא אומר שלא.

אך עכשיו היא לא, לכל דבר יש גבול, וגם לזה. צריך לדעת מתי
כדאי להפסיק להתחשב באחרים ולהתחיל לחשוב על עצמך, אך צריך גם
לדעת לא לעבור את הגבול של זה, שזו כבר אנוכיות.

האם אני כזו?
אולי.

אך אחרי הכל, כל זה היה לטובה. הרגעים שפגעו בי, לימדו אותי
שאין להתייחס לקריאות גנאי של אחרים, הם גם לא כאלה מושלמים.
עכשיו לא יוכלו עוד לפגוע בי, כי הבנתי שזה ממש מיותר שאני
אבכה בגלל דברים שאומרים לי, והרגעים שהתעלמתי מכולם לימדו
אותם שאי אפשר לפגוע בי עוד, אני כבר לא כזאת תמימה כמו פעם.

והרגעים האלה גם לימדו אותי רעות. אנשים שרבתי איתם, חברים שלי
בעיקר, לא נפגעתי מהם, אך התחלתי לשנוא - מין רגש כזה של דחייה
ותיעוב כלפי אותו האדם - שינאה.

עכשיו כשהבנתי, אוכל לשלוט במעשי, לדעת עד כמה להיות נחמדה
לאנשים, לדעת מתי פשוט כדאי להתעלם, מתי כדאי לכעוס ולהגיד הכל
בפנים.

אולי 13 (עוד מעט 14 אגב!!!) השנים הללו לא היו רק לרעה..(?)
אולי 13 השנים הללו היו בעצם המבחן של החיים?
שידעתי איך להשתמש בעצם המחשבה?
ואולי, אולי 'לא היו דברים מעולם..."

וזה באמת היה "המבחן" של החיים, ולא צריך להתכונן למבחנים,
הקטע הוא שצריך לעשות מה שאנחנו יודעים, לפי איך שאנו רואים את
הדברים. וכמו שלכל מבחן יש ציון, גם למבחן שאני עברתי היה
ציון, שהוא בעצם התוצאה, למדתי מהטעויות שלי, ולא אחזור עליהן
במבחן הבא.