בית 1

הייתי הלכתי הייתי הלכתי, חזרתי להסתכל ולעקם את האף ולהתחיל
מהתחלה. אבל נתקעתי בדרך ולהתחיל כבר לא יכולתי. הלכתי הייתי
הלכתי מהסוף להתחלה וחזרתי לסוף, להסתכל מה נשתנה. בלילה גמד
קטן רץ לחדר השינה המואר באורות נוצצים כארמון המלך הגדול
גדליהו השני, בנו של מתתיהו הרביעי בסדרת מלכי השושלת השישית.
הייתי הלכתי הייתי ואז הלכתי, אם אין פה מה לראות למה לחזור
שוב לכאן לנקודת ההתחלה, לנק' ההתחלה באמצע המילה - שמעתי משהו
חזרתי לסוף והסתובבתי. כשהסתובבתי הכל נראה... לא הפוך, אבל...
כבר אי אפשר היה פשוט לישון אחרי שעייפים. ואח"כ לקום בבוקר
ולהגיד לעצמך "היי אני לא באמת עייף, זו רק מין חולשה תמידית
כזו, הרי ישנתי אז עכשיו יהיו לי אנרגיות, ואני חי על זה עוד
כמה שעות, על השקר המזופת ה-". אופס. אופס. מהתחלה.
הלכתי הייתי הלכתי הייתי, ראיתי שמעתי התחלתי גם לשיר אבל אף
אחד לא שמע. נתקעתי, ולהתחיל כבר סיימתי, ולהתחיל - לא סתם -
להתחיל מהתחלה זה משהו שלא מתקבל יפה בעדה שלי. אתם גדלתם איפה
שאומרים... סליחה, זה לא מנומס לדבר בלשון "אתם" בגוף שני
רבים... אני ראיתי, ראיתי אנשים, שאני אומר להם את אותם הדברים
(אמרתי), שאולי האנשים, הקרובים שלהם, אצלם, זה בסדר - מרד.
אבל אני חי באנשים שלי שהם ממסדר וותיק ומורם מעם. הרי גם אני,
שרואה אנשים, שאני אומר להם את אותם הדברים (אמרתי), ואמרתי
לאנשים שגם העמך מורם מעם (אבל אולי מורד, לא מ ור ד).
כשאני מסתבך
עם הניקוד
במקלדת שגם לפני בגין
הצביעה ליכוד
אני מאבד את זכות קיומי
את זכות קיומו של הקטע
של בית מספר אחד/ת
(וגולש לפזמון. אופס)