דניאל חזר הביתה מאוחר מן הרגיל, ומצא את הבית ריק. הוא לא
דאג. לאשתו היה עבר ארוך של העלמויות ליליות, למטרות שונות
ומשונות, או במילים אחרות, עם חברות שונות ומשונות. התאומים
כבר שבועיים במחנה קיץ בצפון המדינה, ולי עברה לגור עם חבר שלה
לפני קרוב לשנה. ובכל זאת, עדיין היה לו קשה להתרגל לבית הריק.
הוא הסתכל מסביב, ובעיני רוחו ראה את הבית שוקק חיים כבימים
עברו. שולחן האוכל- שעכשיו עמד עליו רק פתק קטן (הוא יכל לנחש
מה כתוב בו- "אני אצל        . אם אתה רוצה לדעת מתי אני
חוזרת, תצטרך לוותר על כמה שעות משנת החכמה היקרה שלך", או
משהו בסגנון)- היה עמוס בירקות, סירים, צלחות, הכוסות היפות,
ושאר הדברים שהוכנו מראש לארוחת יום השישי. ליד השולחן ישבו
בתו ואשתו, שהיו כל כך דומות במראה וכל כך שונות באופי, וחתכו
סלט תוך כדי שהן מרכלות על הבלונדינית מהדירה ממול ועל המבקרים
המפוקפקים שלה, ואשתו אמרה את המשפט הקבוע: "ועוד בגילה...''
בסלון, שעכשיו ישבו בו רק הספות שהם קנו במדריד עוד לפני שלי
נולדה בכלל, ולקח להם כמעט שנה עד שהם הצליחו להביא אותן לכאן
במחיר הגיוני, ישבו התאומים, עם עוד שלושה או ארבעה או חמישה
חברים (בזכרונו הם עדיין היו בגיל הזה שבו כל ילד עושה בלגאן
כמו שלושה, ואף פעם אתה לא בטוח כמה מהם באמת יש לך בבית)
ושיחקו בשוטרים או חיילים מול הטלוויזיה שדלקה והרעימה בקולי
יריות ופיצוצים. ובפינת הפרוזדור, שהיום ישבה נקייה וריקה- כמו
שהיית מצפה שפינה של פרוזדור רגילה תהיה- ישב לו כרגיל רקס- לי
התעקשה לתת לו שם בנאלי דווקא כדי להיות מיוחדים- ואכל אחת
מנעלי הבית שלו. פרצי הצחוק מהמטבח (בטון הצווחני הזה שהוא היה
משוכנע שנשים מסוגלות להוציא מפיהן רק בחברת נשים אחרות),
קולות היריות מן המרקע ומפיהם של הילדים שחיקו אותן... מי היה
מאמין שהוא יתגעגע כל כך לתקופה ההיא, שבזמנה נראתה כל כך
לחוצה, כל כך ארוכה, כל כך בלתי נסבלת. ועכשיו תראו אותו, עומד
פה קפוא כשידית הדלת הפתוחה עדיין בידו, כמעט בוכה מגעגועים,
בתצוגה שבוודאי תעלה שאלות אצל כל מי שיעבור עכשיו בחדר
המדרגות.
אבל אלה היו געגועים טובים. אם יבכה, דבר שלא נראה ריאלי עכשיו
שהוא קלט את זה והשתלט על עצמו, זה יהיה כמעט לגמרי מאושר.
כשהוא היה נער הוא היה מלא בכל כך הרבה ספקות, כל כך הרבה כעס,
והוא אף פעם לא האמין שאושר אמיתי ייתכן. לפחות לא אושר כזה,
אושר רגוע, פשוט, חסר משמעות. "כל האנשים שנראים מאושרים
משקרים או לנו, או לעצמם, וסביר להניח ששניהם גם יחד", הוא כתב
פעם באחד מ'יומני הפילוסופיה' שהוא רשם בצעירותו. "הקיום
האנושי נגזר מסבל וכאב, הרוע הוא שמכתיב את חיינו, והוא מאפשר
לנו תקווה ואשליות של טוב רק כדי שהוא יוכל לתפוס אותנו לא
מוכנים. הכל אשליה אחת גדולה- העולם הזה, החיים שלנו, הכל".
עכשיו, כשהוא נזכר בחוסר האמון שלו בעולם, הוא לא יכל אלא
לצחוק. חוסר אמון זה, שלא נבע משום מקור ברור, בהתחשב בעובדה
שהיו לו חיים די קלים ונוחים כנער, היה כל כך רחוק מהמציאות
שלו עכשיו. הכל היה ממשי, הכל היה אמיתי, הוא כמעט יכל להרגיש
את הבטחון כגוף מוחשי שעוטף אותו. אז העולם לא כל כך נורא
אחרי הכל, הוא חשב לעצמו.
הטיול הקצר בעל שתי העצירות במשעול הזכרון החזיר אותו לתיזה
החדשה שלו, והוסיף לה משנה כוח. ברגע זה הוא ידע בוודאות שהוא
לא סתם כותב הבלים; הוא באמת מאמין בזה. ספר הפילוסופיה החדש
שלו (כנראה שבכל זאת נשאר הרבה מאותו נער כועס ומבולבל) עתיד
להקרא "הכל כבר נעשה", ואמור לעסוק בשאלה האם אפשרי עוד להפתיע
אותנו, באמת להפתיע אותנו, בעידן זה של מידע וידע, או שכל
ההוויה האנושית על כל קשת גווניה כבר גלויה לפנינו כספר פתוח,
והעתיד צופן בחובו רק שכלול של אותם שיעורים שכבר למדנו בעבר.
שום דבר לא יכול להפתיע אותנו. אם ברגע זה יבקע לו חייזר בצבע
מג'נטה מתוך הבטן, ישיר לו את הפזמון של השיר החדש של יו-2
ויסיים בלנשק אותו נשיקה רטובה ומגעילה בעזרת השפתיים הזעירות
שיש לו בסוף של כל שערה, הוא יהיה מופתע, אבל עצם העובדה שהוא
יכול להעלות את זה על דעתו אומר שהוא לא יהיה מופתע באמת
ובתמים. זה, לטענתו, דבר אחר לגמרי. ולכן בימים אלה הוא הולך
לפרסם ספר שהטיעון המרכזי שלו נכתב כבר לפני אלפיים ומשהו שנים
בספר קהלת: "אין חדש תחת השמש".
כאמור, ברגע זה הוא באמת ובתמים האמין בזה. הוא דימה את עצמו
כסלע ענק, הר בגובה קילומטרים שאין בו אפילו סדק אחד של ספק,
והוא ידע בוודאות משונה שלא משנה איזה מבחן או בעיה יציב לו
העולם, הוא יוכל להתמודד איתו בהגיון ובשכל ישר. שיבואו כל
נוסעי הזמן, הערפדים, המבקרים מעולמות ויקומים מקבילים,
המפלצות הנוראות והמלאכים, שתבוא אשתו ותספר לו שהיא בעצם גבר,
שיבואו חבריו לעבודה ויגלו לו שהוא לא באמת קיים, והוא אינו
אלא מוח בקופסה המחובר לאלקטרודות שמפיקות בשבילו חוויות
פיקטיביות. ברגע זה, במקום הזה, הוא מרגיש בלתי מנוצח.  "תביאו
עליי את כל מה שיש לכם!" הוא צעק אל קירות ביתו, במה שניתן
להגדירו רק כרגע של אקסטזה.  
"כרצונך", הדהד קול ברחבי הבית, ופתאום הקירות נעלמו כלא היו,
החפצים התאדו באוויר, והוא נותר עומד במרכז מה שנראה ככיפת
מתכת ענקית. אחרי כמה שניות של תדהמה מוחלטת וכמה דקות של חוסר
איזון והתמצאות הוא החל בוחן את הסביבה שלו, ולאחר היסוס קל
נגע בקיר באצבע מושטת, מוכן לכאב כלשהו, כוויה או אולי
התחשמלות. אבל אלה לא באו, ובמקומם באה רק הרגשת המתכת המשונה,
שהייתה רכה וחמה למגע. כאשר רק התחיל להתרגל לרעיון של הסביבה
החדשה שלו, גם כיפת המתכת נעלמה, למרות שבצורה הרבה יותר
רגילה- היא נפתחה באמצעה וגלשה אל תוך הרצפה, כמו בסרטים
עתידניים.
"סרטים לא, אבל העתיד הוא בהחלט כיוון מחשבה נכון", אמר לו קול
מעליו. הוא הסתכל מסביבו, אבל מכל הצדדים הוא יכל לראות רק אור
בוהק ומסנוור, שלא הותיר לו ברירה אלא להסתכל לכיוון מסוים-
הכיוון ממנו בא הקול. הוא הסיט את מבטו לשם, מצמץ כמה פעמים,
וכשהתרגל מחדש לחוסר האור ראה כמה אנשים עומדים בתוך מה שנראה
כתא תצפית בחדר ניתוחים. הוא זיהה בקלות את האדם שדיבר אליו.
הוא עמד באמצע, אדם מבוגר, עם שיער לבן, עיניים שחורות
חודרניות, וארשת פנים משועשעת אך עם זאת מלומדת. למרות שלא היה
המבוגר ביותר, הייתה מסביבו הילה של סמכות שלא ניתן שלא להרגיש
בה, והשאר נראו כנשטפים באורו. אין ספק שהוא היה האחראי.
"הבאתם אותי לעתיד?" שאל דניאל, לאחר שכעסו ופחדו התחרו על
נימת הקול שייצא מפיו. "בשביל מה? לאיזה ערך אני כבר אוכל
להיות לכם אם אתם מסוגלים לנוע בזמן?" הוא היה חייב להודות
בפני עצמו שהוא דווקא מתמודד עם זה לא רע... אולי הוא עוד באמת
יוכיח לעצמו את הטענה שלו.
"לא הבאנו אותך לעתיד. לצערנו יכולת זו לא קיימת, ולא סביר
שתהיה קיימת אי פעם. אתה נולדת וגדלת במה שנקרא בפיך העתיד,
למרות שזהו בשבילך ההווה בדיוק כמו שהוא כזה בשבילי. לפחות
בשביל הגוף שלך. התודעה שלך חייתה בתקופה אחרת, ולכן נראה לך
שזהו העתיד. בעיית היחס שבין התודעה והגוף היא אחת מרבות שאנו
מטפלים בה כאן, בניסוי."
"ה-ה-ניס... הניסוי? ת-תס-סביר את ע-עצמך!" משום מה הטעות בקשר
לעתיד בלבלה אותו וגזלה ממנו כל בטחון שעוד היה לו, והוא יכל
להרגיש את שליטתו מחליקה ממנו והלאה. הוא בקושי האמין שהצליח
לגמגם כל כך מעט. הפחד ניצח בנוק-אאוט את הקרב על נימת הקול,
ומעתה היה ברור מעל לכל ספק שידו על התחתונה בשיחה הזאת בכל
מובן אפשרי.
"אעשה כרצונך. אחרי הכל, אתה הסיבה לכך שהתכנסנו כאן בכזה הרכב
חגיגי", הוא חייך חיוך שהבהיר לדניאל שהסרקזם לא עבר מן העולם
בשנים שעברו מאז התקופה שהוא לא יכל שלא לראות בה התקופה שלו.
"תרשה לי להציג את עצמי: שמי, או לפחות הכינוי שלי כאן, הוא
פרופסור לונדון. אני עומד בראש הצוות שעוקב אחריך כבר ארבעים
שנה. אתה מבין, פרויקט הניסוי, כמו שמשתמע משמו, הוא ניסוי
רחב היקף שלא היה כדוגמתו בעבר, ומטרתו להבין את נפש האדם
לרוחבה, אורכה ובעיקר עומקה, או לפחות להרחיב בהרבה את מה
שידוע לנו על התודעה. הניסוי מורכב בעצם מהרבה מאוד ניסויים
קטנים, חלקם אורכים שעות אחדות וחלקם (הטובים שבהם) אורכים
שנים רבות, ורובם ככולם מנסים להבין בעיות מגוונות יותר ממה
שאתה יכול לשער. אולי אתה תשמח לשמוע שאתה אחד מהאנשים
הראשונים שנולדו כאן, באתר הניסוי. בעצם לא, על מה אני מדבר,
ודאי שלא תשמח. אני הרי מכיר את המוח שלך היטב, יותר ממה שאתה
תוכל אי פעם להכיר אותו."
"ו... המשפחה שלי, הבית שלי... אבל..." דניאל כבר בקושי הצליח
ללחוש מרוב מחשבות שרצו לו בראש.
"הכל הולוגרמות ותרחישים שנכתבו במיוחד בשבילך, למרות שאפשר
לומר שהיה לך חופש פעולה מלא. לא השתלנו לך זכרונות, ולא נגענו
לך במוח בשום צורה... זה הרי רק היה נוגד את המטרה. התפקיד
שלנו הוא רק ליצור עולמות שונים לניסויים השונים, ולצפות.
ולהסיק מסקנות, כמובן."
"מה-" הוא התחיל, אבל נראה שהפרופסור החל לאבד מסבלנותו.
"המטרה של הניסוי שלך? אל תיראה מופתע כל כך, זה הרי נוגד את
התיזה שלך. כבר אמרתי לך, אני מכיר את המוח שלך טוב יותר מכל
אדם בעולם, כולל אותך. אני יכול לצפות כמעט חמישים אחוז
מהתגובות שלך מראש, ואתה יכול לשאול כל אחד מהאדונים הנכבדים
שלצדי אם אלה לא אחוזים אסטרונומיים. לשאלתך: לצערי, או
לשמחתי, הניסוי שלך היה, כאמור, אחד מהראשונים, והוא בסופו של
דבר תצפית על חיי אדם קלאסי. בלי שטויות, בלי שינויים, בלי
משחקים. פשוט אדם חי את חייו כמיטב יכולתו, ואנחנו צופים בו
ומסיקים מסקנות. לצערי כבר לא מתחילים היום ניסויים כאלה. כל
הפרופסורים הצעירים מעונינים רק בביזאר, ולא מבינים שהתודעה
האנושית מרתקת ומלאה בהפתעות גם בלי כל המשחקים שלהם. טוב, אני
חייב לסיים, כי למרות שאתה אחד מהניסויים היותר מעניינים שבהם
אני משתתף, אתה בהחלט לא היחיד."
דניאל רצה לשאול עוד שאלה אחת, אבל לונדון שוב הקדים אותו. "אז
לסיום, אני רק אספר לך למה החלטנו להוציא אותך מהאשליה הנחמדה
שלך עכשיו. אל תחמיא לעצמך ותחשוב שזה בגלל רצונך במבחן שיבחן
את התיזה שלך. הפילוסופיה שלך, למרות שהיא מעניינת בהקשר
הניסויי, היא מיושנת וחסרת ערך בשבילנו. פשוט הרגשנו שהרגע
הזה, האווירה בה היית שרוי והרגשת הכוח שהרגשת בזמן האחרון,
היא בעצם נקודת שיא העניין למה שאנו קוראים לו 'תגובת ההלם',
שהיא הדרך בה אתה מגיב לאמת על אודות חייך. לא כל יום אדם מגלה
שכל העולם שלו וכל חייו הם אשליה, ובניסויים מסוימים, כמו שלך,
אנו מרגישים שלעמת את הנבדק עם האמת יש לה ערך רב יותר מהמשך
התצפית בו. ובתור אדם הגיוני ושכלתני מאוד, הרגשנו שנוכל להפיק
ממך את המיטב בגישה הישירה- לספר לך הכל ולראות מה יקרה.
ועכשיו, אם תסלח לי, אני צריך לטפל באדם שיצרנו בשבילו עולם
שרעיון הזמן לא קיים בו- עוד אחד מהאהובים עליי, והמצאה אישית
שלי. אז תשב, ותחשוב, ותגיב; אני לא יכול לחכות לראות מה תעשה
עכשיו." ובאומרו את זה, פרופסור לונדון הסתובב, חושף לעיניו את
גב החלוק הלבן שלו, ועליו סמל מלא משמעות: חמישה גלובוסים תחת
מיקרוסקופ מסובך למראה, ומעליו עין גדולה שבסיטואציה הנוכחית
לא יכלה שלא להראות לדניאל כאימתנית.
משפט אחד שלונדון אמר חזר ופילח את מוחו שוב ושוב, מאיים לשגע
אותו: כל העולם שלו וכל חייו הם אשליה... הוא הרגיש כאילו
הוא שוב בן 17, רק שהכעס הבוער של אז התחלף בחוסר אונים מושלם.






"פרופסור רומא, ברוך הבא".
הוא לא יכל להפסיק להסתכל סביבו אפילו לרגע כדי לבחון את האדם
שמקבל את פניו (לפחות נראה שהוא מקבל את פניו... שם המשפחה שלו
הוא לא רומא, והוא גם לא פרופסור). הוא היה בתוך מעבדה ממשלתית
סודית, בזה לא היה ספק. רק הממשלה בונה בניינים כל כך אפורים
ומדכאים, שמנסים להיות יעילים וחסכניים ואף פעם לא מצליחים.
אבל מעבר לקירות האפורים ולדלתות הלא מסומנות, הוא יכל להרגיש
שהמקום הזה מיוחד.
קודם כל, אין שום ריח, עובדה שמצביעה על כך שזה לא בית חולים
או מעבדה של כימיקלים או נשקים כלשהם. כולם היו לבושים בחלוקים
שלהם עם הסמל המפלצתי מאחורה- נראה היה כאילו הסמל יותר גדול
מהגב- אבל היו נקיים לגמרי, מה שמעיד על כך שאין כאן מגע ישיר
עם חומרים, גופות, או כל דבר מלכלך אחר, ושהעבודה הגופנית היא
מועטה אם היא בכלל קיימת. ולבסוף, אין שום סיבה לחטוף פסיכולוג
למעבדת נשק, לבית חולים סודי או מתקן אימונים ממשלתי כלשהו. אז
מה זה המקום הזה?
הוא גם הספיק לגנוב כמה הצצות דרך דלתות שנפתחו או נסגרו כשהוא
עבר (נדחף) לאורך הפרוזדור. הוא ראה מסכים רבים מסודרים מסביב
לחלון מרכזי גדול. אבל אנשי החלוקים שמסביב נראו כאילו הם לא
עשו כלום. לא כתבו, לא לחצו על כפתורים, לא דיברו. פשוט ישבו
שם, ו... הסתכלו.
הוא לקח כמה שניות כדי להתבונן יותר מקרוב בשני הבחורים
המגודלים שליוו (גררו) אותו בדרכו. הם לבשו מדים בצבע אפור
בהיר, חולצה ומכנסיים, לא חלוק. כנראה שאלה הם ה'צוות הטכני',
אלה שכן מלכלכים את הידיים. היה להם את המבט האדיש והאכזרי של
אנשים שעשו את זה אלף פעם, ולא יהססו לחתוך אותך לשתיים אם תעז
להפריע לפעם האלף ואחת.
"פרופסור רומא, בבקשה. אין לנו את כל היום". הוא סובב את ראשו
לכיוון הקול, וראה את האדם שניסה לקבל את פניו בכניסה. הוא
נראה מקצועי, רגוע, קצת משועמם, קצת משועשע. הוא יכל לקרוא לו
על המצח אמירה ברורה, כל כך ברורה שניתן לשער שהוא כתב אותה שם
בכוונה: אני יותר חכם ממך. פשוט ואמיתי. ובכל מה שנוגע למקום
הזה, גם נכון.
"תרשה לי להציג את עצמי. אני פרופסור לונדון", הוא הושיט את
ידו בתנועה שהייתה רק חצי רצונית, ולונדון לחץ אותה בחוזקה
ובטחון מלא. "אני שמח לראות שאתה קצת יוצא מההלם. יהיה חבל
מאוד אם נגלה שהבחירה בך הייתה מוטעית".
הוא ניסה ליצור את השאלה "בחירה?" בגרונו, אבל לא הצליח. אחרי
נסיון שני הוא הבין שהוא פשוט לא יכול. יכולת הדיבור נלקחה
ממנו.
"אל תנסה לדבר, אין טעם. שני האנשים הנחמדים האלה כאן", לרגע
היה נדמה לו שהוא רואה טיפת פחד בעיניו של לונדון כשזה החווה
לעבר הטכנאים, "הזריקו לך סם, שבנוסף לעלפון הזמני שהוא גורם-
כדי להביא אותך לפה בלי בעיות- גם משתק את מיתרי הקול לזמן
קצר, מספיק כדי לסיים את הסיור וההסבר על מקום העבודה החדש
שלך. זה מונע שאלות מיותרות לפני שאפשר יהיה להעביר לך את כל
המידע הנחוץ."
הוא פתח את עיניו בהפתעה במילים 'מקום העבודה החדש שלך',
ולונדון שם לב לכך. "אל תדאג, נגיע לזה. כל דבר בעתו. אני רק
רוצה להתנצל על הדרמתיות ועל חוסר הנוחות, אבל תאמין לי שאין
ברירה. גם אני הובאתי לכאן כמוך, וכמונו כל העמיתים שלנו. אני
אחסוך לך כבר עכשיו את השאלה: אנחנו לא יודעים בידי מי. אנחנו
לא בטוחים למה. לכל אחד מאתנו יש את הניחושים וההשערות שלו. גם
לך יהיו. הדבר היחיד שאתה (ואני) צריכים לדעת הוא שאנחנו כאן,
דואגים לנו לכל דבר שנצטרך, והעבודה היא באמת מעניינת. לא צריך
שום שכנוע כדי לעשות אותה כמו שצריך."
"שנתחיל בסיור, רבותיי?" לונדון פנה אליהם בטון משועשע שלדעתו
נועד להסתיר את העצבנות והפחד שלו מפניהם. הטכנאים לא ענו,
כמובן.

את הסיור לונדון העביר במקצועיות ובדייקנות של מי שעשה זאת
מספיק פעמים כדי לדעת מה לעשות, אבל לא מספיק כדי שזה ישעמם
אותו. המילים בהן הוא החל את הסיור היו "הרבה אנשים אומרים
שהדרך הטובה ביותר להסביר משהו היא מלמעלה, להתחיל בכללי ולרדת
אל הפרטים. אני אישית תמיד הייתי חסיד של השיטה ההפוכה. לבנות
בסיס איתן של פרטים קטנים, שמהם אתה יכול להרכיב את התמונה
הכללית בצורה הטובה ביותר".
שום דבר לא יכל להכין את פרופסור רומא (שמבלי ששם לב לכך החל
לחשוב על עצמו בשם זה אחרי שעתיים בהן לונדון קרא לו כך) למה
שהוא ראה. אח, מטאפורה שחוקה וסתמית, הוא חשב לעצמו. הרבה
דברים יכלו להכין אותי לזה, פשוט אף אחד לא טרח לעשות אותם.
קו המחשבה שלו היה מבולבל ומיותר ברובו, והוא תהה אם יכול
להיות שהדרך שלו להתמודד עם אירועים כל כך זרים היא לזיין
לעצמו את השכל עד אובדן חושים.
חדר אחר חדר הוא לקח אותו, מדבר בלי הפסקה. בכל חדר התבצע
ניסוי אחר, עם מכנה משותף אחד: שפני הניסויים היו בני אדם. לא
היה הבדל גדול בין חדר לחדר: אותם מסכים שהוא ראה בהצצה שלו
לחדר הראשון, אותם עובדים אנונימיים בחלוקים, אותן שיחות, אותה
אווירה. מידי פעם החלוקים הפסיקו להתדיין למספיק זמן כדי לתת
בו מבטים שלא היו מביישים חבורת אסירים שמקבלת את המשלוח
האנושי האחרון לכלא. זה לא היה רחוק מן האמת, הוא יחשוב לאחר
מכן. המקום הזה הוא הרבה דברים, וביניהם גם כלא לכל דבר.
הניסוי הראשון שרומא היה עד לו היה אחד מאלה שלונדון קרא להם
"קלאסיים". בחלון המרכזי הוא ראה אישה צעירה חותכת עגבניות. זה
היה כמו לצפות בטלוויזיה בתוכנית מאוד משעממת, אבל עצם העובדה
שזה היה אמיתי עשה את זה מעניין. שלא לדבר על הנסיבות שבהן הוא
צופה בה ברגע זה. הוא בקושי זרק מבט לעבר המסכים הקטנים, שעסקו
בכל מיני תפקודים גופניים, גלי מוח, ועוד דברים שלא עניינו
אותו כלל וכלל.
לונדון סיפר לו שקוראים לה מרגריטה, ושהם עוקבים אחריה מהרגע
שנולדה לפני 23 שנים. הוא היה היחיד בחדר שהשתמש בשמה; השאר
פשוט קראו לה 'הנבדקת'.
הם עברו בעוד כמה חדרים כאלה (תום, דוד, שרה, דניאל, אליס) ועל
כל אחד ללונדון היו הסברים ארוכים. אפשר היה לראות שהוא אוהב
אותם, בדרכו המיוחדת. הם היו הילדים שלו והנכדים שלו במקום
הזה.
שאר הסיור ארך כמעט שעתיים, ובו לונדון הראה לו והסביר לו על
ניסויים שונים שנעשים שם. נראה היה לו כאילו הם ביקרו באינספור
חדרים, אך לונדון אמר שזהו רק חלק קטן ומייצג של כלל הניסויים.
"המספר הכולל הוא אסטרונומי, וסביר להניח שאף אחד לא יודע אותו
במדויק. אף אחד מבפנים, לפחות. ההגיון אומר שלכזה מבצע ענק
צריך להיות גוף פיקוח מאוד פעיל ויעיל." לונדון שם לב שרומא
מביט אליו בעיניים תוהות. "אבל אל תדאג, אנחנו לא נפגוש אותם
לעולם. יותר מחמישים שנה כאן לימדו אותי פשוט להתעסק בשלי
ולעזוב את כל המחשבות שמעבר לניסוי. זאת המציאות שלנו, ואנחנו
נאלצים להסתפק בה."
כן, חשב רומא, זאת המציאות שלנו. הם יוצרים לאחרים מציאויות
שונות, בעוד שהם לא מבינים את המציאות של עצמם.
לונדון הסביר שיש שני סוגי דיירים בחדרים השונים: יש כאלה
שנולדו אל תוך הניסוי, וכאלה שנחטפו לצורך העניין. הכל תלוי
כמובן באופי הניסוי המדובר.
לונדון הסביר גם שהמקום מחולק לחלקים שונים, כל אחד בעל נושא
מרכזי. הם עברו באזור בו החדרים השונים ייצגו תקופות שונות
בעבר. המטרה הייתה להבין איך האדם חי בכל תקופה, ולהכיר את
התקופה מעבר לעובדות הסטוריות. "מחקר מיותר ומעוות, אם תשאל
אותי. מבססים את בניית התקופה על העובדות שידועות לנו בלבד,
ואז מנסים ללמוד דברים על התקופה האמיתית. אבל יש אנשים
שמתעניינים בזה."
לאחר התקופות הם הגיעו לאזור בו בנו לנבדקים סביבה בה קיימים
בעלי חיים שונים, ובחנו את הצורה בה הם מסתגלים לחיים עמם.
"עוד יותר מעוות מהתקופתי... אתה לוקח אדם, מפשיט אותו
מהאנושיות שלו, ואז בוחן אותה. המטרה היא לראות האם יש תכונות
שנשמרות באדם גם כאשר הוא לא חי בחברה אנושית. יכולתי לענות
להם על זה מראש: לא. אמרתי את זה אז, ואני אומר את זה היום.
בינתיים הנבואה שלי מתגשמת בשלמותה. הנבדקים סיגלו לעצמם את
התכונות וצורת ההתנהגות של כל חיה אתה גודלו." רומא שם לב לכך
שללונדון אין שום בעיה לקרוא לדיירים באזור זה 'נבדקים'.
הם עברו בעוד כמה אזורים, אך אלה התערבבו בראשו המסוחרר של
רומא, וממילא הוא לא עתיד לבקר בהן שוב בשהייתו- הקצרה יחסית-
באתר הניסוי. המחלקה היחידה שעתידה להיחקק בזיכרונו הייתה
מחלקה לה קרה לונדון "מחלקת הביזאר". מחלקה זו הייתה גדולה
בהרבה מן המחלקות האחרות, למרות שלא יכולת להבחין בזאת בהתחלה-
היא נראתה בדיוק כמו כל מקום אחר כאן: מסדרון אפור, דלתות
אפורות ולא מסומנות, אור פלואורסנט לבן ואנשים בחלוקים לבנים.

מחלקת הביזאר, כפי שלונדון הסביר, היא המחלקה המעניינת ביותר
בניסוי, אך, אם תשאל לדעתו, גם חסרת הערך ביותר. זו מחלקת
הכלבו שלנו, השונות, הקוביה בסוף הדף שכתובה לידה המילה אחר,
מלווה בקו תחתי ארוך. כאן העובדים בעלי הדמיון הפורה והחולני
ביותר יצרו בשביל הדיירים עולמות שונים ומשונים, ולעתים קרובות
חסרי כל קשר למציאות.
החדר הראשון במחלקה היה רגיל יחסית. לונדון הכיר לרומא את
פרופסור אתונה, מטורף אמיתי שעיקר טירופו היה הפילוסופיה
היוונית, או כך לפחות הוא הציג את עצמו. הוא החליט לבנות כמה
עולמות בנושא, וכמובן היה גם אחראי על כמה מהניסויים שהתרחשו
ביוון העתיקה. הוא הזמין את רומא לצפות במסך, שם נראו אדם ערום
לגמרי למעט חתיכת בד על אזור חלציו, כבול על קיר אבן מחוספס
בשלשלאות ברזל. "זהו משל המערה של אפלטון. אני מניח ששמעת
עליו?" רומא הנהן קלות והמשיך לצפות באדם הכבול. גופו, שיערו
וזקנו היו מזוהמים משילוב של שתן, צואה ועפר המערה. אך לא זה
מה שמשך את עינו של רומא. משהו בגוף הזה היה שונה, ובמבט מעמיק
יותר הוא הבין- הגוף היה חסר חיים לגמרי. נראה כאילו האדם
הכבול ויתר לפני שנים רבות על יכולת התנועה שלו, ושהוא לא הזיז
אף איבר במשך זמן ארוך מכדי שישוער. הוא ידע שאם היה שואל כמה
זמן הוא כבר לא זז הוא היה מקבל תשובה מדויקת עד למאית השנייה,
אך כשהוא התבונן באותו אדם כבול ומלוכלך הוא העדיף לא לדעת,
ובפעם הראשונה שמח על חוסר יכולת הדיבור שלו.
"אתה הראשון שהביע עניין בניסוי הספציפי הזה, לפחות בין
העובדים החדשים שאני ראיתי", אמר לו פרופסור רומא כשהם יצאו.
"זה מעניין. אולי האנשים שמחליטים את ההחלטות פה סוף סוף הביאו
לנו חבר לעבודה בעל ערך כלשהו." נראה היה כאילו הוא מפנה את
ההערה הזו אל הטכנאים ולא אליו. "אל תבין אותי לא נכון, אותי
אישית הבחור הכבול לא מעניין בכלל. אבל למדתי לצפות לסוג מסוים
של אנשים שמביאים לכאן, ונראה שאתה לא נכלל בקבוצה הזו. מעניין
אם גם את סיזיפוס תאהב..."  
בחדר הבא היה אדם שהשמיעו לו שוב ושוב את אותו שיר במשך שנים,
מרגע לידתו ועד יום הולדתו ה-21. הוא חי חיים רגילים עד אותו
רגע, בהבדל אחד, והוא שלחייו היה פס-קול קבוע. אחרי 21 שנים
לפתע כיבו לו את המוזיקה, וכצפוי הוא השתגע. האיש שרומא ראה
נראה שבן 30, והוא ישב מכווץ על הרצפה ומלמל לעצמו בלי קול.
רומא הניח שהוא שר את אותו שיר שנגזל ממנו.
בחדר הבא לונדון חייך חיוך גדול לפני הצגת הדמות הראשית.
"פרופסור רומא, אני שמח להציג לך את אלוהים". רומא הביט במסך
ולא ראה שום דבר מיוחד. אלוהים של לונדון הייתה אישה שנראתה
כבת 37, נמוכה, בעלת שיער שחור מתולתל ועיניים חומות משועממות.
היא ישבה ובהתה באוויר כמה דקות, ואז כהרף עין נהפכה לילדה
קטנה ובלונדינית. ביד שלה הופיעה בובה, והיא שיחקה עמה זמן
קצר. אז נהפכה לגבר מבוגר, והופיעו מסביבה 4 נשים יפהפיות. "זה
נהדר, אתה לא חושב?", שאל קולו של לונדון מאחוריו. "חטפו את
הבחורה הנחמדה הזאת לפני עשר שנים, ובנו בשבילה עולם שמופעל
לגמרי על ידי כוח המחשבה שלה. כל דבר שהיא רוצה קורה אוטומטית.
חבל שהיא לא חכמה במיוחד, היה יכול להיות הרבה יותר מעניין.
האמת נראה כאילו בזמן האחרון היא די משועממת. היית צריך לראות
אותה בהתחלה... היא הרסה את העולם ובנתה אותו מחדש עשרות- אם
לא מאות- פעמים מרוב בלבול ואקסטזת כוח."
בינתיים אלוהים הפך לארבעה גברים והחל לטפל בנשים השונות. מדי
פעם נמאס לו מדמות כלשהי, והיא עלתה באש, או נפגעה מברק, ואחת
אף הוטבעה במים שעטפו את ראשה. "כן, רואים שהיא משתעממת. היא
גם איבדה כמעט כל סממן של זהות. אפשר לומר שהיא סכיזופרנית
ופסיכוטית. מרתק, לא כך?" לונדון הביט באלוהים בהערצה. "היא
הניסוי היחיד במחלקת הביזאר שאני משתתף בו.
אחרי עוד חדרים רבים והרבה רעיונות מוזרים, הם הגיעו למסדרון
חדש. במסדרון הזה, שאמנם היה אפור עם דלתות אפורות, היה הבדל
משמעותי אחד: הדלתות היו מסומנות: פרופסור מדריד, פרופסור בקו,
פרופסור יוהנסבורג... "כאן, פרופסור רומא, זה הבית. מכינים את
החדר החדש שלך ברגע זה. עד שנסיים את הקטע האחרון בסיור הכל
יהיה מוכן ותוכל ללכת לישון. לנסות, צריך לומר. אף אחד לא נרדם
ביום הראשון שלו."
"עכשיו תקשיב טוב: תוך"- הוא הביט בשעונו- "שבע דקות ועשרים
וארבע שניות תחזור אליך יכולת הדיבור. כדי למקד אותך, ואת כל
אלה שהיו כבר במצבך, אני מאפשר לשאול שאלה אחת בלבד, ורק עליה
אני מבטיח תשובה. לכל שאר השאלות שמתרוצצות לך בראש תצטרך
לחכות. ומובן מאליו שאין לי את כל התשובות, אז ייתכן שבכלל לא
תקבל תשובה. יש לך שבע דקות, תחשוב טוב."
רומא לא חשב יותר מדי טוב. הוא כבר הבין קצת את הראש של
לונדון, וידע שבסופו של דבר לונדון יסביר לו כל מה שהוא ירצה.
כרגע, הוא צריך ליצור עליו רושם טוב. הוא שם לב כבר לכך
שלונדון מחבב אותו, וצריך לנצל את זה. הוא יוכל להיות שותף
חשוב במקום הזה.
"הזמן עבר. יכולת הדיבור צריכה לחזור אליך במלואה, אז אין צורך
לגמגם כדי להתרגל מחדש." לונדון הביט בעיניו, בטח מנסה לנחש מה
תהיה שאלתו. "ובכן, מה תשאל?''
"טוב", רומא כחכח בגרונו, חייך חיוך קטן, ושאל: "למה קוראים
לכולנו על שם ערים?"
"שאלה מצויינת, ואחת ששאלתי את עצמי לא מעט פעמים. לצערי, אין
לי את התשובה הנכונה אליה. יש לי כמה ניחושים טובים וכמה
תשובות שפשוט נשמעות טוב. מעוניין?"
רומא היה מעוניין. "זה פשוט, יש מספר ענק של ערים, בדרך כלל זה
יוצר שם שמצלצל טוב, הרבה פעמים אפשר להתאים תכונות לשם של
עיר, זה שם שמוכר לך מלפני זה, אך לא סביר שזהו שמך או שם של
מישהו שהכרת, זה מאוד אנונימי. אולי גם כדי להבהיר לנו
שלגאוגרפיה ולמפות אין שום משמעות במקום הזה, כי לא נצא ממנו
אף פעם. אלה התשובות ההגיוניות. עכשיו לניחושים הפרועים:
הניחוש המובן מאליו הוא שמי שיצר את המקום הזה היה מטורף
לגיאוגרפיה. הכרתי פעם מישהו שאהב מפות יותר מאנשים... אפשר גם
לשער שזוהי מעבדה כלל עולמית, ורוצים שבמובן מסוים תהיה נציגות
לכל הארצות- מתאים לתקופה שלנו... חוטפים אנשים, עושים בהם
ניסויים, אבל דואגים להישאר פוליטקלי קורקט."
"...אולי המעבדה הזאת מנוהלת על ידי חייזרים סופר-אינטליגנטים,
שחוטפים אותנו כדי לבצע בנו את הניסויים האלה. בפעם הראשונה
שלהם בכדור הארץ הם לקחו מפה, ועד היום היא נחשבת מסמך חשוב
בכל הנוגע לחקר האדם. ולכן הם משתמשים בה כל פעם כדי לתת לנו
שמות."
"אני אוהב את הדמיון שלך, פרופסור רומא. אני מרגיש שעוד יהיו
לנו הרבה שיחות נפלאות." לונדון חייך אליו חיוך חמים באמת,
בפעם הראשונה. רומא החליט לנסות לשאול עוד שאלה אחת.
"רק עוד משהו קטן: איך זה שאני קיבלתי שם של עיר מרכזית כמו
רומא, כשלאחרים שהגיעו לפניי יש שמות של ערים מוזרות ונידחות?"
הוא שאל תוך שהחזיר ללונדון חיוך לא פחות חמים.
"אני אחרוג ממנהגי ואענה לך על השאלה הזאת, שאני דווקא כן יודע
את התשובה אליה. זה פשוט כי פרופסור רומא הקודם הוא האחרון
שמת. יותר נכון לומר, נעלם. לכן אתה קיבלת את שמו."
פרופסור לונדון צדק. רומא לא ישן דקה באותו הלילה.

פרופסור רומא נכנס לעניינים מהר מאוד. מהר מדי, לונדון חשב
לעצמו. ולמרות שבמחשבה השנייה הוא לא שיתף אף אחד, את הראשונה
הוא דאג להביא לידיעתם של כל הסובבים אותו. רומא נהיה בן
טיפוחיו של לונדון כמעט אוטומטית, בעיני כולם חוץ מפרופסור
רומא עצמו. רומא, מצדו, התחיל בלראות בלונדון כלי להשגת מטרה-
מטרה שהוא עוד לא ידע מה היא- ובהדרגה החל לראות בו חבר, או
שותף, מילה שיותר מתאימה למקום הזה. במילה חבר טמונה מידה
מסוימת של אמון שלא יכולה להתקיים במקום כמו זה.
לונדון הצליח להכניס אותו לשלושה ניסויים קלאסיים ביחד איתו,
ואחד בלעדיו. רומא עשה את העבודה היטב, שאל את השאלות הנכונות,
העלה אפשרויות שאחרים לא חשבו עליהם. "הוא ממש פרסומת ליתרונות
של 'דם חדש'", הייתה אחת מהרבה הערות דומות שלונדון קיבל, זו
מפי פרופסור קורדובה, שעבד עם שניהם בניסוי של תום. "הוא מזכיר
לי קצת את בנגקוק."
ברגע שהמשפט יצא מפיו ידע קורדובה שזו הייתה טעות. לונדון
השתתק (יחד עם כל שאר האנשים ששמעו את קורדובה), השפיל מבט,
ונשאר כך למשך כמה שניות. אף אחד לא העז להפר את השתיקה,
שהתפשטה לכל החדר. לבסוף, בראש מורם ובחיוך רפה, לונדון הביט
אל קורדובה ואמר "כן, הוא קצת מזכיר אותו."
לתשובה שלו היה האפקט ההפוך מזה של המשפט של קורדובה, והחדר
התמלא מחדש בדיבורים, צחוקים, תנועה- הזמזום הרגיל של מקום
עבודה. קורדובה הביט בעיניו של לונדון, שמצדו הישיר אליו מבט,
ובהרמת גבות פטר אותו מאשמה.

"אני באמת לא מרגיש טוב עם העניין הזה", רומא אמר את הדברים
בחצי לחש, למרות שלא היה שם אף אחד בסביבה. "מי אנחנו שנגזול
מבני אדם את החופש שלהם, שניצור מציאות שונה? מה נותן לנו את
הזכות? הרי אנחנו בכלל לא יודעים את המטרה..."
לונדון חייך אליו. "ידעתי שנגיע לשיחה הזאת מתישהו. זה היה
כתוב לך על הפנים מהיום הראשון שלך כאן. אני גם יודע שהשאלה
הזאת מכבידה עליך יותר מאז המקרה המצער עם דניאל. אבל אם אתה
חכם כמו שאני חושב שאתה, אתה יודע שאין לי תשובה אמיתית לתת
לך. אני יכול לומר לך רק שני דברים: הראשון, שעונה חלקית על
השאלה שלך, הוא שאנחנו באמת לא יודעים מה המטרה, אבל העובדה
הזאת רק פוטרת אותנו מאחריות. אנחנו לא עושים את זה מרצוננו
החופשי, ולכן למרות שאין לנו זכות, אין בזה בעיה אתית, כי לא
אנחנו לקחנו לעצמנו את הזכות. אתה מבין?"
"כן, אבל אני לא בהכרח מסכים איתך. אנחנו בכל זאת משתפים
פעולה. אנחנו יכולים למרוד, לשבות, להפסיק. לי זה נראה פשוט
כמו תירוץ טוב כדי לא לחשוב על זה."
"נכון, זה תירוץ טוב. תירוץ כל כך טוב שצריך להניח שזו חלק
מהסיבה שבגללה המקום הזה מנוהל בכזאת צורה. מוסריות פוגעת
ביעילות. וכאן הקפיאו את המוסריות שלנו, למען המטרה הגדולה,
תהיה אשר תהיה."
רומא נשך את פנים לחיו, מתרכז לנסח את דבריו נכון. "אני לא
אסכים לזה. אולי הם הצליחו להקפיא את המוסר שלכם, אבל אני לא
אוותר על שלי, לפחות לא בלי קרב. אני עוד לא יודע מה אני אעשה,
אבל אני חייב לעשות משהו. אני אשתגע אם לא."
לונדון הסתכל עליו, רואה את הניצוץ בעיניים שלו, את הנחישות
בפניו, ובלית ברירה נזכר באדם אחר, שלבש אותה הבעה לפני כמה
שנים. "אני יודע טוב מאוד שאין דרך לשכנע אותך לעזוב את זה,
וגם אם הייתה כזאת לא הייתי עושה את זה. אבל תזהר, יש יותר
מדרך אחת להשתגע במקום הזה."
"תודה. אבל אין לך מה לדאוג. בינתיים המרד היחיד שלי הוא
להתייחס אל האנשים בניסויים כאל בני אדם. ועד שלא תהיה לי
תכנית אחרת, אני לא אעשה שום דבר טיפשי. מישהו אמר פעם שהמרד
הגדול ביותר הוא המ..."
"המרד של השכל. מכיר את המשפט. אני מסכים. ובכל זאת, תזהר."
"אמרת שיש לך עוד דבר להגיד לי, לא?"
"כן, נכון. זה עניין בסיסי, שאני למדתי עם השנים. בכל ניסוי,
אם אתה רוצה שהוא יתבצע כמו שצריך, צריך שיהיה מישהו שמתנגד
אליו עקרונית, מעין אופוזיציה פנימית. זה שומר על טוהר הניסוי.
אתה בינתיים מתפקד נפלא בתפקיד הזה. הבעיה היא שזה תפקיד ששוחק
אותך, יותר מהר ממה שאתה יכול לתאר לעצמך. להיות טוב בתפקיד
הזה לא מגן עליך מזה. להיפך, ככל שאתה יותר טוב ומתאים לזה, זה
הורס אותך מבפנים יותר בקלות."
רומא הסתכל בו לכמה שניות, שקל כמה תשובות, וכשהבין שאין תשובה
טובה, נתן ללונדון חצי חיוך, קם ויצא מן החדר.
לונדון נותר לבדו, עם המחשבות שלו והזכרונות שלו.
ההיסטוריה אכן חוזרת על עצמה.

כבר שבועיים שלונדון לא ראה את רומא. הוא שמע כל מיני שמועות
על כך שהוא עובד בלי הפסקה, עובר מניסוי לניסוי, לא מדבר עם אף
אחד ולא ישן בכלל. בכל פעם שהוא ניסה לתפוס אותו נדמה היה שהוא
בדיוק יצא מהחדר. לונדון דאג. הוא ידע מה עובר על חברו.
רומא, מצדו, באותם שבועיים עשה את עבודתו הטובה ביותר. הוא
השקיע את כל מרצו, מחשבתו וגופו בעבודה, מנסה להתעלם מהמחשבות
והרגשות שהתבשלו לו בפנים. הוא ידע שבקרוב תבוא נקודת הרתיחה,
ושכשהיא תגיע לא תהיה לו שום הגנה חוץ מהחוסן הנפשי שלו; ובפעם
הראשונה בחייו, הוא לא האמין שזה יספיק. בינתיים כל שיכל לעשות
הוא לברוח, ולחכות.
בינתיים הוא הצליח לדחות את הקץ. הוא הצליח להתחמק מלונדון
ומשאר האנשים בניסוי. בשנה וחצי שהוא בילה כאן הוא מעט קשרים
שמעבר לעבודה, וקשר ידידות אחד ויחיד. המפגש עם חברו אמנם בלתי
נמנע, הוא ידע, אבל ככל שהם יתראו פחות במצבו הנוכחי עדיף.
לשפיותו של רומא כמו גם למצפונו של לונדון. הוא פשוט נמצא כאן
יותר מדי זמן כדי להבין.
הוא הגיע לאמצע המסדרון, ונכנס באחת הדלתות האפורות.
בפנים חיכה לו האדם ממשל המערה. בחדר היו רק המסכים והרעשים
הרגילים של המכונות. הניסוי הזה היה רוב הזמן על מצב אוטומטי.

רומא הביט באדם הכבול, בפניו הריקים, בשריריו המנוונים, בעיניו
המתות. הוא ידע שאם יילך לישון אותן עיניים ירדפו אותו
בסיוטיו. הוא הביט בהן כאחוז טראנס, ולרגע נדמה לו שהן מסתכלות
אליו חזרה. ברמקול שמעליו הוא שמע נחרת גסיסה מחוספסת ואיומה,
שהייתה הקול היחיד שמיתרי הקול ההרוסים יכלו להוציא.
כשהוא יצא מהחדר והביט בשעונו, הוא ראה שעברו כמעט 40 דקות. כל
יום הוא מבלה שם יותר ויותר זמן, מאבד את עצמו לטראנסים ארוכים
יותר ויותר.
הסוף הולך ומתקרב.

לונדון נכנס לחדרו של רומא, כהרגלו בשבוע האחרון, בשעה 12
בלילה. הוא כבר למד לא לצפות למצוא אותו, אבל הוא לא עמד לוותר
לחברו כל כך בקלות. כל יום הוא הביט באותם קירות ריקים, אותה
מיטה שנזנחה, אותו חלון מזויף שרומא צייר לעצמו, ובו הנוף שהיה
נשקף מביתו בעבר- כתם של צבעים באמצע האפור הבולע.
מה שהוא ראה כשהוא פתח את הדלת הפעם הימם אותו. איפה שהציור
עמד היה קטע של קיר מקולף ומוכתם, ומתחתיו חתיכות סיד וגבס
פזורות על הרצפה. ביניהן היו כתמים אדומים כהים מרוחים על
הרצפה החשופה. שאר החדר לא היה במצב יותר טוב: המיטה הייתה
מפורקת, מכיסא ושולחן העץ נשארו רק שברים זרוקים פה ושם, ובכל
מקום היו אותם כתמים אדומים.
במרכז החדר, מכופף, בודק ביסודיות אחד משברי הכיסא, היה
פרופסור רומא. בגדיו קרועים, אצבעותיו מלאות דם, ציפורניו
הרוסות לגמרי ממלאכת שריטת הקירות. מול עיניו הנדהמות של
לונדון, הוא רכן אל חתיכת העץ, לחש לה כמה מילים, ונגס ממנה
חתיכה הגונה.
"אמיתי? אמיתי? זה מרגיש אמיתי. יש לזה טעם אמיתי... איזה טעם
יש לעץ? טעם אמיתי, כמובן..."
מלמוליו של רומא החזירו את לונדון למציאות, והוא הצליח לגמגם:
"רו... רומ... רומא?"
פרופסור רומא הפנה אליו את מבטו, מבט מטורף, מלא סקרנות
ושעשוע, אך עם זאת המבט הכי מפחיד שלונדון ראה בחייו. אחד
משניים, לפחות.
רומא חייך אליו חיוך גדול, והראה לו שחסרות לו רוב השיניים
שבקדמת הפה. בתוך אותו חיוך עקום התערבבו דם, נסורת וסיד לעיסה
חומה שנזלה מצדדיו. הוא ירק חתיכת גומי שהייתה פעם חלק מהכיסא,
ואמר: "יפה, לא? תסתכל! צבע יפה. למה אתה לא מסתכל. הם
מסתכלים... כולם מסתכלים... כל הזמן... בכל מקום... זה
אמיתי!"
לונדון הסב את מבטו, מרגיש את הדמעות שמתחילות לצרוב את עיניו.
הן זלגו, מתוות את מסלולן בקמטיו, דמעות ראשונות שנוגעות בפנים
האלה בכמעט עשר שנים.
"למה אתה לא מסתכל? אתה לא אוהב להסתכל? כן, אתה כן! כולנו
אוהבים להסתכל. להסתכל, כי זה אמיתי! זה מעניין יותר כשזה
אמיתי. אתה... איך אתה יודע שאתה אמיתי? גם לך יהיה טעם אמיתי?
כמו לעץ?" השפיות בקולו של רומא הייתה הדבר הכואב ביותר.
לונדון ידע שבתוך המטורף שהוא ראה מול עיניו, אותו מטורף שנושך
לעצמו את זרוע ימין ושואל אותה "אמיתית?", בתוכו נמצא חברו
לעבודה וידידו. השפיות הזו היא זו שהביאה אותו להחלטה. הוא לא
ייתן לדברים לקרות שוב. הוא אכזב את חברו הקודם, אבל הפעם הוא
יעשה את חובתו.
הוא התקדם לעבר רומא, שהתכווץ מפניו ומלמל "אמיתי... אתה
אמיתי... כן?'' הוא רכן אליו, הסתכל לו בעיניים, ניקה מסביב
לפיו, וכרך את כפות ידיו סביב צווארו. הוא לחץ בחוזקה. רומא לא
התנגד, ולונדון חשב שהוא רואה בעיניו ניצוץ של הכרה, אולי
אפילו תודה.
לונדון יכל להרגיש את החיים עוזבים את גופו של רומא ככל שהוא
לחץ יותר חזק, עד שלבסוף, אחרי כמה דקות שנדמו כנצח, נותר
בידיו רק גופו המת של חברו. "כן, אני אמיתי. אני חושב... ואני
חושב שגם אתה אמיתי."
הוא עצם את עיניו, הניח לגופה ליפול אל בין שאריות העץ והסיד,
וקם. הוא הגיע להחלטה נוספת.
הוא יצא מהחדר, ובפעם הראשונה בכמה שנים, הלך לעבר החדר בו
התבצע הניסוי של פרופסור בנגקוק.