"עד שתאהבי את עצמך לא תוכלי להיות נאהבת באמת", איזה בולשיט,
איזו קלישאה חבוטה שהייתה אמורה להיתלות על מקרר של צמחוני אבל
במקום זה יוצאת מפיה של חברתי הטובה ביותר.
אני לא מאמינה עליה, דווקא היא נעזרת בפתגמים סינים עתיקים
כשאני מנסה לנגב את הדמעות והנזלת בשרוול שלה. לעזעזל איתה.
מי באמת אוהב אותי או אהב?
הרבה אנשים.
יופי.
היחיד שאני אהבתי באמת ובתמים ובאופן טהור וצלול ומוחלט עזב
אותי. ועכשיו אני מהווה דוגמא קלאסית לחרדת-נטישה. למען האמת
אין לי מושג מה אני עושה פה, אני אמורה לחיות באקווריום ענק
מהווה נושא למחקר.

זאת אני, כשאני שוב פונה לציניות שתציל אותי מעוד דכאון חורפי.

חח.
אני מזכירה לעצמי סרט קומדיה שבו מישהו משתכר בתקופת החגים
ונזכר "בהיא שהתחמקה".
אני לא צריכה עונת חגים או אלכוהול בשביל לזכור. איך אני יכולה
לשכוח?
ואיך אני יכולה להיפרד באמת?

עבר מספיק זמן.
אז איך זה שהכריות שלי עדיין מריחות כמוהו, ואיך זה ששיר עצוב
או שמח או סתם שיר מזכיר לי אותו, ואיך זה שאני לא מצליחה
לחשוב על אף אחד שהייתי מעדיפה להיות אתו עכשיו מאשר אתו??

כנראה שיש דברים מסוימים שפשוט אין דרך אחת בטוחה להתגבר
עליהם. זה כמו לשחק רולטה רוסייה, יש המון אפשרויות כל אחת מהן
יכולה להיות הנכונה, ואני עדיין מנסה.
ניסיתי להחליף אותו, לשכוח מקיומו, לנדות אותו, לחזור ולנסות
שוב ולבסוף לשמור אותו בחיי על אש קטנה.
איפה הוא עכשיו?
לא יודעת.
אני יכולה להתקשר ולשאול ואז אני אדע, ומה אז?
זה יקל עליי?
זה יגרום לי להפסיק לחשוב ולנתח ולהרגיש שאני מפספסת אותו מחדש
בכל פעם?

אני יודעת שהוא יחזור.
אני לעולם לא אדע למה.

אני תמיד תוקפת אותו עם השאלות האלה, תמיד מצליחה לחשוב על
הגרוע ביותר: "אני הרגל ישן ולהרגלים ישנים תמיד חוזרים", "נוח
לך איתי", "אני זה המקום שאתה תמיד חוזר אליו כשהעולם בחוץ
נהיה מפחיד"...
והעולם שלו מפחיד ומציאותי הרבה יותר משלי.
הוא בחר להיות קרבי, הוא בחר להוביל, הוא בחר להצטיין והוא בחר
לעזוב אותי מאחור.

"שמרתי הכל דובי..."
כל מה שהיה לשמור...
וזה לא הרבה, שמרתי את ההודעות האלה משתיים וחצי לפנות בוקר:
"אני אוהב אותך".

ככה.
הוא אמר לי לבסוף את מה שחיכיתי לשמוע ומה שידעתי כל הזמן
הזה.

ואני אמרתי לו בחזרה, ומה שקרה באותו לילה מקודש ואני תמיד
אוהב אותו כמו ילדה בת עשר עם ידיים מזיעות ולב הולם
מהתרגשות.

תמיד. אף אחד לא יודע איך מרגישה הילדה הזאת כשהוא ייוצא מחדש
לקרב. מנשק אותה בחיפזון ועולה על מונית והיא יודעת שיחלפו עוד
ימים על גבי ימים עד שהיא תוכל לתת לו לחבק אותה שוב. והיא
כועסת על עצמה שהיא לוחצת עליו, וכועסת עליו ולא בוטחת בו
וספקנית בקשר אליו כשהיא בעצם מלאת ספקות בקשר לעצמה.

אוף...
הלוואי שזו הייתה תקופת החגים, לפחות אז היה לי תירוץ להיות
כ"כ נוסטלגית...