יום שישי אחת וחצי בלילה, רותי שבירו התקשרה, היא אמרה שיובל
עבר תאונת דרכים קשה, היא אמרה שהוא בטיפול נמרץ ואולי יכרתו
לו את רגל ימין, היא אמרה שרוני במצב ממש נורא, שהיא כל הזמן
מתעלפת, היא התחילה לבכות בהיסטריה, ניסיתי להרגיע וקבענו
להפגש בבוקר למחרת, ירדה לי דמעה, ניתקתי.

יום למחרת אבא שלי הסיע אותי להדסה, פגשתי את רותי בכניסה,
התחבקנו איזה חמש דקות והרטבנו אחת לשנייה את הכתף. נכנסנו
והשלטים המדכאים הביאו אותנו למחלקת טיפול נמרץ, שם ראינו את
רוני יושבת לבד על כסא כחול מפלסטיק זול. בלי לומר הרבה הרכנתי
את ראשי אליה ונשקתי לה על המצח בעדינות. היא התחילה לבכות. כל
המשפחה שלה הייתה בחדר של יובל, הוא היה מחובר להמון מכשירים
שמנפחים לו את הבטן ומטפטפים נוזל שקוף לווריד, רוני אמרה שהיא
לא יכלה לעמוד בזה אז היא יצאה, היא אמרה שהיא יושבת פה כבר
ארבע שעות ואף אחד עדיין לא יצא משם. אמרנו לה שלא נעזוב אותה
ונשאר פה עד שהכל יהיה בסדר.
נשארנו לישון שם על הכסאות הכחולים ובשש בבוקר אמא של רוני
העירה אותנו ואמרה לרוני שיש סיבוכים ושהרופאים לא בטוחים שזה
ייגמר רק בכריתת רגל ימין. היא דברה כל-כך לאט, היא ממש רעדה,
אמא של רוני נראתה לי שונה לגמרי היום. היא הוסיפה ואמרה
שהאחות הראשית אלכסנדרה בודקת את יובל עכשיו ועד שהתוצאות
יגיעו מהמעבדה רוני וכל משפחתה צריכים לחכות בחדר "מיוחד".
אני ורותי נשארנו לשבת על הכסאות, לאף אחת מאיתנו לא היה ממש
מה לומר אחת לשנייה, אף אחת מאתנו לא ממש חיבבה את רוני, היא
הייתה ממש כלבה. וכל העניין הזה של לנחם אותה היה קצת מזוייף,
שתינו, אני ורותי היינו שם רק בשביל יובל.

אני חושבת שהייתי מאוהבת ביובל מאז כיתה ח' בערך, מאז הפעם
הראשונה שבאתי לישון אצל רוני.
יובל פתח לי את הדלת וחייך, הוא היה הבן-אדם הכי יפה שראיתי.
אני חושבת שגם רוני (אחותו) הייתה מאוהבת בו, אי אפשר שלא.
התחלתי לבקר את רוני הרבה אולי אפילו יותר מדיי בהתחשב בזה
שהיא הייתה באמת זבל של בחורה. יובל התחיל לשים לב אליי, אי
אפשר היה להתעלם מהעובדה שהתנחלתי אצלה שלשה ימים ברצף כל
שבוע. כשרוני הייתה הולכת להקיא בשרותים (מה שהיה לוקח לה חצי
שעה בערך)  אני הייתי יורדת לחדר של יובל והוא היה מנגן לי
שירים שלו על הפסנתר. התפתח ביננו קשר מאוד מיוחד כמעט ולא
דברנו אחד עם השני, הוא סתם ניגן ואני קראתי ספרי שירה שהעלו
אבק על המדפים של אמא שלו.
כשרוני הייתה מסיימת עם הדיאטה שלה היא הייתה קוראת לי,
הקריאות שלה הקפיצו אותי ממקומי כל פעם מחדש כי הייתי נתונה
בשלווה מוחלטת לידו, אז היא הייתה קוראת לי אני הייתי קופצת,
מחייכת, יוצאת מחדרו ועולה למעלה.

אלכסנדרה, האחות הראשית נכנסה לחדר המיוחד שבו חיכתה בקוצר רוח
משפחתו של יובל ואחרי עוד שעה בערך אבא של רוני יצא, הוא נראה
כאילו רזה בעשרה קילוגרמים מאז אתמול בלילה, כולו  אפור חוץ
מעיניו הבוערות באדום, הוא אחז בסורגי החלון שהיה משמאלינו
ובכה. אחרי כמה דקות של פורקן הוא נכנס בחזרה לחדר המיוחד.
הרגשתי שגם לי מגיע להיות בחדר הזה ולשמוע, אהבתי את יובל לא
פחות מכל שאר בני משפחתו, אמנם אהבה מסוג אחר אבל אין להמעיט
בערכה.
הם יצאו אחרי שלוש שעות, אבא של רוני יצא החוצה לחצר כדי
להתבודד, אמא של רוני הלכה לחדרו של יובל ורוני יצאה משם
אחרונה, ללא כל הבעה על פניה, היא הייתה המומה, היא התיישבה
לידנו ואמרה שהוא ימות, היא אמרה שהוא הפסיק לנשום והוא חי רק
בעזרת המכונות האלה שמנפחות לו את הבטן, היא אמרה שד"ר שולץ
הוא האדם הכי נורא שהיא פגשה, הוא אמר שהוריה של רוני צריכים
להחליט אם לנתק את יובל מהמכשירים, אני יודעת שהייתי צריכה
להשאר חזקה בשביל רוני, אבל לא יכולתי להתאפק יותר, התחלתי
לבכות, נעצתי את ידיי בראשי וצרחתי, צרחות כאב.

נשארנו שם חודש, לפעמים יובל נשם קצת וכולם התמלאו מחדש בתקווה
ואושר, בכל ערב באו כמה מחבריו עם כמה גיטרות ונגנו לו את
השירים שלו, אני שרתי. אלכסנדה החליפה לו את הפרחים באגרטל,
ודיברה איתו, היא מסרה לו ד"שים מרוני, רוני האמינה שלאלכסנדרה
יש כוחות מיוחדים ושיובל יכול לשמוע אותה. אני מסרתי לו את
הד"שים שלי בעצמי. רותי הייתה חוזרת הבייתה מדי פעם והייתה
מביאה לכולנו אוכל. עבר חודש ויובל לא התעורר, עברו עוד כמה
ימים ויובל קיבל את התקפו האחרון, ומת.

יובל, הבנאדם הכי יפה שהכרתי.