כל מה שרציתי זה משהו בעל ערך, שיוביל אותי קדימה, לא יודע לאן
אבל בהחלט ידעתי. אז ירדתי אל החוף ושם ראיתי דמות, דמות
המנופפת אליי. כמובן שלא ראיתי ברור הרי גם הראיה שלי לא משהו,
אבל התקרבתי ואז ראיתי אותה - נערה יפייפיה בעלת שתי צמות
שחרחורות ארוכות נראית כבת 16, כמוני...
התקרבתי עוד קצת והיא שאלה: "סליחה, קוראים לך תומר?" אמרתי,
"כן, למה את שואלת?", היא התקרבה לאוזני ולחשה "רוצה לנשק
אותי?", קפצתי, "בטח" והיא התחילה לנשק אותי כמו שאף בחורה לא
נישקה אותי.

כשהגיע הערב הלכנו לטייל. לא היה לנו איכפת שנלך לאיבוד, העיקר
נהיה ביחד, היא שאלה: "רוצה להישאר בחוף לעד?" לא הבנתי את
השאלה אבל אמרתי שלא איכפת לי כל עוד היא פה.
היא גם הוסיפה בסקרנות: "אתה יודע בכלל איך קוראים לי?"
פתחתי את העיניים. שכחתי שבכלל אני לא יודע את שמה! אמרה:
"קוראים לי ליטל". אהבתי את השם, התאים לה מאוד, נערה עדינה
כמו פרח. שתקתי לא ידעתי מה להגיד למרות שרוב הזמן חשבתי עליה,
אמרה לי: "אתה שתקן, אני אוהבת את זה בגברים, נראה לי שנהיה
חברים טובים".

במקום רחוק יותר ליד המזח, ראיתי בן אדם. ליטל התקרבה אליו
והסתקרנה מי מחכה לה, היא אמרה לי: "תומר, אבא שלי מחכה לי".
היא הוציאה דף קטן ועט מהתיק, כתבה בו משהו ונתנה לי אותו.
אמרה: "הנה הכתובת שלי, אני לא אוהבת שמתקשרים אליי, תעשה לי
הפתעה שתעשה לי ביקור באחד הימים". היא רצה לעבר המדרגות של
המזח ושם היא חיבקה את האיש. היא נופפה לעברי כמו בהתחלה והלכה
משם.
וכך נהייתה חברות נפלאה שאפילו לי אין מושג איך היא ידעה את
שמי.