אוטובוסים הם עדיין נושא מצוין לסיפורים קצרים...

8

לא, לא, לא, לא, לא.
אתה יושב משועמם, בכיסא ליד החלון אי שם באמצע קו 480 של
16:35, וכהרגלך בוחר את השכן שלך לנסיעה בפקודות טלפתיות.
אשה מבוגרת, שיער כתום, נראית רוסייה.
לא.
תימני מזדקן, חולצה תכלת מכופתרת, כיפה.
לא.
חייל ג'ינג'י, הרבה נמשים, כומתה סגולה, M-16 ארוך.
לא.
שתי ילדות, נראות בנות 14, גופיות עם כתוביות באנגלית.
אולי עוד כמה שנים...
בחור בגילך, חולצה של תנועת נוער, ספר ביד ("אהבה בימי
כולרה").
ספר טוב, אבל לא.
פועל רומני, חולצה משובצת, זיפים אפורים, נראה כאילו אם הוא
יפתח את הפה יהיו חסרות לו כמה שיניים, ואלה שיש לו יהיו
צהובות.
אל תחשוב על זה אפילו.
אתה יכול לעבור לשבת בכסא שליד המעבר ולחסוך מעצמך את כל
העניין, אבל אתה דווקא די נהנה. חוץ מזה, אי שם בחלק של המוח
שלך שאכפת לו אתה יודע שזה לא מנומס.
אחרי עוד כמה אנשים (לא, לא, לא, אני מוכן לשקול, לא, בבקשה
אלוהים רק לא הוא, לא) היא מופיעה. הבחירה המושלמת לשכנה -
פנים יפות, תלתלים שחורים ועיניים חומות, שזופה, ועם חצי חיוך
נהדר, כל כך מתאים לפנים שלה שאי אפשר לדמיין אותה בהבעה אחרת.

שבי לידי, שבי לידי, שבי לידי, שבי לידי...
יש לך זמן לשים לב שהיא לובשת חולצה של רדיוהד, בתור מישהו שיש
לו את כל הדיסקים שלהם זה נותן לך כניסה מצוינת לשיחה, לפני
שהלא ייאמן קורה והיא נעצרת, מפנה את חצי החיוך שלה אליך
ומזיזה את השפתיים מבלי לפגוע בצורה שלו.
השפתיים האלה יוצרות מילים, שבתורן יוצרות שאלה, שבהתחלה קשה
לך להבין את הכוונה מאחוריה: "אתה יכול להזיז את היד?" ברור
שאתה יכול, מה זאת אומרת, למה שלא תוכל להזיז...
אחרי חמש שניות ארוכות מאוד, תוך כדי חיוך נבוך והרגשה מאוד
חמה בלחיים, אתה ממלמל "כן, בטח" ומזיז את יד ימין שלך, איתה
נשענת עד עכשיו על הכיסא, אל הירך השמאלית שלך. יותר מדי
שמאלה, אתה חושב. זה ייראה כאילו אתה נבוך, מתכווץ מפניה. אתה
ממהר לסגל לעצמך צורת ישיבה שמפגינה נינוחות, אך כשאתה מסובב
את הראש אתה רואה שהיא כבר מסתכלת קדימה.
אתה מתחיל לדמיין שיחה.

"היי".
לשנייה היא מסתכלת עליך מוזר, ואז החיוך חוזר לפנים שלה.
"היי".
"שמתי לב לחולצה שלך. אני גם מאוד אוהב אותם." אין שמץ של
היסוס בקול שלך.
"רדיוהד? כן, להקה גדולה. היית בהופעה שלהם כשהם באו לארץ?"
אתה מנצל את השאלה שלה כדי להכניס שאלה משלך, הרבה יותר חשובה.
"היית שם? למה, בת כמה את?"
"18". חיוך שובבי. "קטנה מדי בשבילך?"
שניכם מצחקקים מתוך הקלה. אתם חושבים על אותו כיוון. "יש לך את
הדיסק החדש שלהם?" מרוב הקלה אף אחד מכם לא שם לב לכך שאתה
בכלל לא עונה לשאלה שלה.
"Hail to the thief?" היא אומרת במבטא מושלם. "לא, אין תקציב
כרגע, ואני מתה לשמוע אותו, אבל אני לא מכירה אף אחד שקנה
אותו."
"עכשיו כן." שוב הצחקוקים. "זה אולי יישמע לך מוזר, אבל אם אין
לך תכניות כשנגיע לי-ם את יכולה לבוא אליי לשמוע אותו, אם בא
לך..." למרות שהסתכנת כרגע בלהרוס הכל, אתה בטוח שנראית ונשמעת
מלא בטחון עצמי.
"בכיף, למה לא? אתה נראה בחור נחמד, אחרי הכל."  היא מחייכת
אליך את החיוך הנהדר שלה, ואתה יודע שהכל הלך בדיוק כמו
שצריך...

"הלו נהג! תשים מזגן! אני נמס פה!" הצעקה נשמעת כאילו היא באה
מתימני מזדקן, חולצה מכופתרת, כיפה. אתה מסתכל אחורה, רואה
שטעית, ועושה כאילו אתה סתם מסתכל אחורה בחלון. אתה רואה
שבדיוק יצאתם מאיילון, יש עוד זמן.
אתה מסובב את הראש ב-180 מעלות, נעצר לרגע, וממשיך עוד 90. כמה
שניות של מבט מזויף על האנשים שמאחורה ואז חזרה: 90, עצירה,
עוד 90, ואתה מסתכל על גב המושב שלפניך. על הפלסטיק השחור,
בטיפקס, כתוב 'מזל טסמה, רחובות, מזל דלי'.
היא, מצידה, עדיין מסתכלת קדימה, נראית משועממת, חצי החיוך
התמידי נמחק לבינתיים. מישהו צריך לעשות משהו בקשר לזה, אתה
חושב, לא מתאים לה ככה. אתה מחליט לעשות משהו.

"סליחה?"
"כן?" היא נותנת בך מבט חסר כל תשומת לב, מבט של 'כן, אני
יודעת מה השעה'.
"אהממ... פשוט, את נראית מאוד משועממת, וגם אני לא ממש מתמוגג
מהנוף, וחשבתי שאולי תרצי לדבר."
ההבעה שלה, שהשתנתה במהלך דבריו לאט לאט (שעמום> בלבול> שעשוע)
מגיעה למצב של שיחה ועניין. "אתה יודע, שנים שאני חושבת על
לעשות את זה כשאני יושבת ליד מישהו שנראה בסדר בנסיעה ארוכה,
אבל אף פעם לא ממש העזתי."
"כן, אני מכיר את ההרגשה. כאילו לדבר עם מישהו באוטובוס זה
אסור". עמדת להגיד טאבו, אבל שינית ברגע האחרון כדי לא להישמע
פלצן.
"ממש. טאבו, אפשר לומר."
אתה מחייך.
"טוב, אנשים פה מפחדים מהצל של עצמם, איך אתה מצפה שהם לא
יפחדו מזרים?"
"זה גם מה שאני תמיד אומר."
"באמת? נחמד לדעת שיש אנשים שחושבים כמוך."
אתם מסתכלים אחד לשני בעיניים, ברגע של חיבור מושלם...

צפירה מחוץ לחלון שלך מוציאה אותך מריכוז. טנדר אפור, מלא כתמי
בוץ בחלקו התחתון, רוצה לעקוף אימפרזה לבנה וחדישה עם שלט
'נהגת חדשה' בשמשה האחורית.
אתם כבר עברתם את נתב"ג, עוד שנייה תהיו בבן-שמן. היא נרדמה,
לא ברור לפני כמה זמן, ואתה מנצל את ההזדמנות שניתנה לך כדי
לבחון אותה מקרוב. לא ברור לך מה אתה מחפש, אבל אתה יודע שאתה
לא מוצא את זה.
אתה מוותר, וחוזר להסתכל מהחלון.

כשאתה מסתכל על הפניה לכביש 6, אתה פתאום מרגיש מגע קל על
הכתף שלך. בעדינות, לאט, הראש שלה מחפש לו מקום, והמגע הקל
נהפך למשקל וחום. היא נשענת עליך, מתכרבלת עליך, מחפשת מתוך
שינה את הנוחות שבגוף שלך. כמעט אוטומטית אתה מחבק אותה, נותן
לה להניח את הראש על החזה שלך, ומגונן עליה בזרוע ימין.
בלי לחשוב, אתה מתחיל ללטף אותה. בגב התחתון, בכתף, בשיער. אתה
נושם לתוכך את הריח שלה, מרגיש את הגוף שלה מתחבר לשלך, ואת
חום גופכם שמתמזג.
ברגע של הארה אתה מבין שהעיניים שלה פקוחות...

המנוע משמיע גניחה של מאמץ, והחמימות עוזבת אותך במהירות.
צמרמורת עוברת לך בכל הגוף.
אתה מנער את עצמך, ומתרכז ברעשי המנוע. הם לא נשמעים כמו המאמץ
הרגיל בעלייה לי-ם, ואתה שם לב שאתם מאבדים מהירות.
אחרי מאמצים רבים, האוטובוס נעצר, ורעש המנוע נפסק. קהל
הנוסעים משמיע אנחה קצרה, מעין 'אווו' קטוע, והיא מתעוררת
מחוסר התזוזה. היא משמיעה אנחה משלה, 'המממנ...', ומסתכלת
סביבה בבלבול. נראה שהיא מבינה, כי היא קובעת את מבטה שוב
לקדימה.
כשהנהג מנסה להתניע בפעם השנייה, אתה מתחיל להתעצבן.

"כוס אמק", אתה זורק לעברה. "את מאמינה לחרא הזה? אין לי כוח
עכשיו להתקע פה שעה באוטובוס המזדיין הזה."
היא מסתכלת עליך, ואחרי מבט קצר, שכאילו אומר שהיא לא שמה לב
שאתה שם עד עכשיו, אומרת: "וואי, אתה חייב לקלל כל כך הרבה?
שיואו... אני שונאת אנשים שמקללים..."
הקול שלה כל כך שונה מזה שדמיינת שלרגע אתה נשאר משותק. המחשבה
היחידה שעוברת לך בראש היא 'אין מצב שהיא באמת אוהבת את
רדיוהד'.
השיתוק עובר, ואתה מוצא את עצמך שופך את כל חמתך עליה. שאר
האוטובוס נעלם, היער השרוף שמחוץ לחלון נעלם, גם היא נעלמה.
אתה שם לבד עם הכעס שלך, צורח את כל הקללות שאתה יודע, מוציא
עליה את התסכול של מאות נסיעות לבד - של מאות ימים לבד...

אחרי שהנסיעה סוף סוף נגמרת ואתם יורדים מהאוטובוס, העיניים
שלך עוקבות אחריה. כשהמאבטח בודק את התיק שלה, היא מחייכת אליו
ואומרת 'תודה' חרישית, ולרגע, רק לרגע, אתה נזכר בבחורה שהיא
הייתה יכולה להיות.
היא יוצאת מהחיים שלך, בלי לדעת בכלל שנכנסה.

9

בשביל הסיפור הבא אנחנו נחזור לעבר הרחוק (במקרה הזה העבר
הרחוק הוא 1998). אני ילד בכיתה ח', נסיעה באוטובוס עולה 3.30,
וכל יום אני והאוטובוס נפגשים בבוקר לכמה דקות כדי להשיג מטרה
חשובה - להביא אותי לבית הספר.
ביום הסיפור (אני לא הולך לתאר את מזג האוויר וכאלה, אני לא
זוכר וזה לא ממש מעניין) אני ישבתי בתחנה וחיכיתי, כהרגלי,
ל-36 של 7:50. הייתי לבד בתחנה, כלומר, ישבו שם עוד שלושה
אנשים שלא הכרתי, וחשבתי על האנשים השונים שזו התחנה שלהם
ושיכולים להופיע. קיוויתי שדן יגיע, כי היינו פחות או יותר
חברים, או מיכל, כי כיף להסתכל עליה. תקוותיי לא עזרו.
מהמדרגות שליד התחנה בכל זאת הגיע מישהו שהכרתי. לא דן או
מיכל, אלא מוטי רוחי בכבודו ובעצמו, נציג מכובד של מדינת
הערסים, כיתה ט', ולילד בכיתה ח' שיושב לבד, לא בדיוק מי שאתה
רוצה לראות על הבוקר. אם בכלל.
היה מוזר לראות אותו שם. אמנם זו התחנה שלו, אבל הוא אף פעם לא
היה מגיע לבית ספר בזמן, ו-7:47 בתחנה זה בהחלט בזמן.
הוא נכנס לתחנה, נעמד מולי, ואמר "מה, מכוער?"
לפני שהספקתי לעכל את זה שהוא מדבר אליי - מקלל אותי - והרבה
לפני שחשבתי מה לענות, הנער שישב לידי ענה. "מהה? מה קורה,
מוטי?"
הסתכלתי עליו. כנראה נציג מכובד פחות של מדינת הערסים, כי לא
הכרתי אותו לא בשם ולא במוניטין, רק בפרצוף. הם התחילו לדבר
ביניהם, ואני המשכתי לשבת שם, מנסה להראות אדיש כלפיהם ומקווה
שהאוטובוס יגיע כבר.
אתם צריכים להבין: מעל ילד כמוני, במיוחד בגילאים האלה, כל
הזמן ריחפה האפשרות שהערסים יתחילו איתי, בלי שבהכרח תהיה
סיבה, סתם הספורט הלאומי של המדינה שלהם. לכן, כמעט מרגע
שהגעתי לחטיבה, התהלכתי רוב הזמן כשאני מוכן מנטלית להתקפה כדי
לא להיראות חלש. היא יכלה לבוא בכל רגע, והייתי צריך להיות
מוכן להגן על הכבוד שלי.
באותו בוקר, באותה פתאומיות צפויה, זה הגיע. מוטי, שהפסיק כמה
שניות לפני זה לדבר עם השני, הסתובב אליי ואמר לי "ילד, קום
מהכסא".
אני, שכאמור הייתי מוכן לזה כבר מזמן, היססתי רק לרגע. "למה
שאני אקום? אני יושב פה ממקודם."
בעוד אני מתגאה בעצמי ומתכונן לשלב הבא של ההתקפה, מוטי עשה
דבר שלרגע לא ציפיתי לו. הוא משך בכתפיים, הצביע לשמאלו, ואמר
"תשמע, תעשה מה שבא לך. אבל קצת כבוד, אישה מבוגרת."
המבט שלי נע באיטיות למקום אליו הצביע, ותאמינו או לא, באמת
הייתה שם אשה מבוגרת, זקנה - ממש זקנה. מאלה שנראות כאילו אם
תקחו מהן את מקל ההליכה הן יקרסו ויתפרקו על הרצפה.
שוב זה שישב לידי דיבר לפני שאני הספקתי. "אין בעיה, אני
אקום". הוא קם, מוטי עזר לאשה לשבת, ואני ישבתי שם, מנסה להבין
מאיפה היא הופיעה ומה השתבש. שמעתי את מוטי אומר "בבקשה,
סבתא." והבנתי שאני אמור להרגיש בושה. לא הספקתי לגמור להבין,
והנה הבושה באה.
את חמש הדקות הבאות שנשארו עד שהאוטובוס הגיע העברתי בין הבושה
לבין כעס, על מוטי, על חבר שלו, וגם על האישה הזקנה, שעשו הכל
בכוונה נגדי. הייתי בטוח באותן דקות שמוטי לא שם זין על הזקנה,
שהוא עשה את זה רק כדי לבייש אותי, ושחבר שלו בכלל אף פעם לא
קם ככה בשביל אף אחד. הם הרי ערסים, לא אמור להיות להם כבוד
לאף אחד חוץ מלעצמם.
אבל כשהאוטובוס הגיע, ומוטי בא אליה ושאל "צריכה עזרה לעלות,
סבתא?" וגם עזר לה, אני ידעתי, בלי כל ספק, שאת הקרב הזה נגד
מדינת הערסים הפסדתי. בגדול.

10

זו הייתה נסיעה רגילה לגמרי באחר-צהריים רגיל לגמרי. האוטובוס
התקרב למרכז העיר, משמיע את הרשרוש העמום הרגיל מהמנוע, ועצר
בעוד אחת מעשרים ושבע התחנות הרגילות שלו. האשה (שכמובן הייתה,
בסופו של דבר, די רגילה) היחידה שעלתה בתחנה זו, עמדה לשנות את
הכל.
"אני מחכה כבר כמעט 40 דקות, אתה יודע?" היא שואלת את הנהג
שאלה שבשבילו היא בהחלט רגילה, ומה הוא יענה לה אם לא את
התשובה הרגילה?
"גברתי, אני לא אחראי על לוח הזמנים או על נהגים אחרים, אבל
אני בטוח שאם האוטובוס לא הגיע בזמן הייתה לכך סיבה הגיונית
וחד-פעמית." הוא אפילו לא ניסה להשמע משכנע. למרות זאת, הכל
היה נגמר בכך (צריך לומר, כרגיל), אלמלא...
"גברתי, נתת לי 5.20. המחיר הוא 5.40." הוא אמר באותו קול
משועמם, עם מעט חוסר סבלנות, סתם בשביל התיבול.
"הו, נהדר! פשוט נפלא! כל פעם אתם מגיעים יותר ויותר באיחור,
אבל העיקר הוא להמשיך להעלות את המחיר!" נשמע רחש של הסכמה
מהנוסעים שישבו בשורות הראשונות, שכמובן עקבו אחר חילופי
הדברים בהנאה. "ככה זה הולך, הא? ככל שנשלם יותר נקבל שירות
יותר גרוע?"
לנהג, שהמשיך להתנהג כאילו הכל רגיל, הייתה תשובה גם לזה.
"גברתי, אני מבטיח לך שהעליות במחירים הן מחויבות..."
"גברתי, גברתי, גברתי", האשה, קורנת מתערובת של כעס, התנשאות
ובטחון ששאבה מתמיכת הנוסעים, כבר לא התלוננה אלא נאמה. "כל מה
שיש לכם להציע לנו זה תשובות מנוסחות ונימוסים מזויפים. אתה
יודע איך אני קוראת לכל זה? תירוצים!"
רחש ההסכמה הפעם היה חזק יותר, ואישה אחת אפילו אמרה "כן!" במה
שכמעט יכל להיקרא קריאה.
"אז תדע לך, אדוני", המילה אדוני נאמרה בעוקצנות מוגזמת, "שאין
לי שום צורך בתירוצים שלך. הנה, קח את עשרים האגורות שלך. אבל
תדע לך, שהפעם אני לא אשתוק. נמאס כבר לשבת ולתת לכל העולם
לדפוק אותנו ולדרוך עלינו, כאילו אנחנו לא חשובים!"
העמדה בין הדלת לנהג הייתה לבימת נואמים, הנוסעים לקהל מריע
ומתרגז, והאישה לנואמת הראשית בהפגנה כנגד עריצותה של 'אגד'.
השינוי היה מושלם, רוח המרד שרתה על האוטובוס - המהפכה החלה!
היה שם גבר זקן שסיפר לשכנו על העבר. "כבר חמישים שנה אני נוסע
באגד, ואני לא מבין מה קורה שם פתאום. פעם היה להם כבוד, זו
הייתה חברה של העם ולמען העם. בכלל, כל המדינה..." דבריו נבלעו
בהמולה, אך שכנו המשיך להנהן בהבנה מוחלטת.
הייתה שם אישה, אנחנו יכולים לחשוד בה שהיא זו שקראה את אותו
'כן!' מפורסם, שהתעקשה להסביר לילד שישב לידה שיש לה שישה
ילדים - "אחד בגילך!" - ושכל אחד מהם צריך כרטיסייה, חופשי
חודשי, ואת כל שאר השטויות שהם ממציאים שם, והיא לא מבינה
מאיפה היא אמורה לשלם את כל זה.
הייתה שם גם גברת עם סלים שהניפה חתיכת נייר ועט באגרוף הימני
וצעקה "עצומה! עצומה! אני מתחילה עצומה!"
אם נגלוש אחורה בין המושבים, נפגוש בדרך זוג צעיר שדיבר על
הרצאות שהפסידו בגלל איחורים של האוטובוס, חייל שהתלונן על כך
שהנהג תמיד מתחיל לנסוע לפני שהוא מספיק להתיישב, נערות מבית
ספר דתי שצחקקו ביניהן על כל המהומה, ועוד רבים אחרים.
היה שם גם בחור בגילי (בהחלט אפשר לשער שזה אכן הייתי אני),
שישב לו בכסא הבודד שבקצה האקורדיון, התבונן בכל המתרחש, וחשב
לעצמו שכל זה אמנם מיותר, אבל די משעשע.
הייתה שם כמובן אותה אישה ראשונה שהציתה את אש המהפכה, שעדיין
עמדה ליד הנהג, צופה בהנאה במרד מעשה ידיה, ומדמיינת הופעות
בחדשות, ראיונות עם יאיר לפיד, אוהלי מחאה...
אחרון חביב, היה שם גם את הנהג, שעם כל הכבוד להסטוריה שנעשית
מאחוריו, ידע שאמנם כל העניין הזה די לא רגיל, אבל בסופו של
דבר לא ממש נדיר. הכל כבר קרה בעבר, אם לא לו אז לאחד מחבריו
הנהגים.
האוטובוס עצר בעוד תחנה.