במהלך חיי מצאתי את עצמי מדי פעם בפעם זועם וחסר אונים אל מול
פגיעתם הרעה של אנשים: שכן שמרעיד את הבניין במוסיקה רועשת
בשעות שמותר, ומצפצף על כל בקשותי, נהג חצוף שתפס לי את מקום
החנייה. הרצון העז והכל-כך צודק להיפרע מהם נתקל בחומותיו
האפורות של החוק. תחושת הצדק העזה שלי, הייתה נותרת מבויישת
שוב ושוב לנוכח חוסר הצדק הבולט באותם מקרים. עד... עד שפיתחתי
את תאורית הצדק האישי. סרטים שונים שהבולט שבהם הוא: "לישון עם
האויב" חיזקו בי את תוקפה של התאוריה הזו. בסופו של הסרט, למי
שלא ראה או זוכר, מחסלת ג'וליה רוברטס את בעלה הרודף אחריה,
למרות שלפי החוק עליה להסגיר אותו לידי המשטרה.
בקצרה, הרעיון המרכזי של תאורית הצדק האישי הוא שמותר לי, עפ"י
שיקול דעתי, לפגוע באחרים תוך עבירה על החוק, כדי לתקן עיוות
בצדק. אולם התאוריה אוסרת עלי באיסור חמור להיתפס. אי הנעימות
הכרוכה בריצוי עונש על עבירה על החוק היא כאין וכאפס לעומת
העיוות החמור בצדק שיגרם באם ימוצה עמי הדין. כמובן, שהתאוריה
הזאת מתיישבת עם הצדק הכללי אך ורק אם היא מיושמת על-ידי. בל
ישגה מי מכם ויטען לאימוצה של גישה זו. לא ולא. כשאני אומר
"מותר לי" אני מתכוון "מותר לי", לא לאף אחד אחר. יישום
התאוריה ע"י אנשים אחרים עלול להיות הרה אסון ולהפוך את עולמנו
לאחד מאותם עולמות אפוקליפטיים המתוארים בסרטי מדע בדיוני, בהם
חבורות פושעים חמושות מטילות חיתתן ברחובות. אולם בידי האמונות
משמש כלי רב עוצמה זה לחיזוק הצדק בעולמנו. חבלה בלתי הפיכה
במערכת הסטריאו של השכן המרעיש (כמובן, מבלי שידע מי ביצע
אותה) הביאה את הפרשה ההיא לסיומה הצודק. הנהג החצוף נענש
באובדן האויר משני גלגלים של רכבו. אני מודה כי תרומתי לצדק
הכללי היא צנועה, אך הכוונה מאחוריה רבה.

יתכן, שיהיו ביניכם ספקנים, שדברי אלה יקוממו אותם. במה אתה
טוב יותר מאחרים? ישאלו. איזו מין תאוריה זו אם היא ישימה רק
לגבייך? ובעצם, כשאתה מאמץ גישה כזאת, במה אתה שונה מאחד,
הרוצח מישהו שקילל את אמא שלו, ובטוח שזה צודק? ומה פתאום אתה
קורא לזה תאוריה?
אכן שאלות נאות.
ראשית כל, כדאי שתדעו, שהתאוריה הזאת אינה מעניקה לבעליה רק
זכויות. מי שחושב שאני מחסל חשבונות עם הפוגעים בי מבלי להניד
עפעף וחוגג את החופש שגישה זו מעניקה לי, שוגה. לא ולא.
התאוריה הזאת מטילה עלי, בעליה החוקיים היחידי, עול כבד של
חובות. אני לא בטוח אם מישהו מכם יוכל להבין את כובד המשא,
אלא, אולי, אם הוא שופט בבית משפט ולא פחות מכך. גילוי התאוריה
הזאת - ומרגע שנגלתה לי, איני יכול עוד להיפטר ממנה או שלא
לנהוג לפיה - מטיל עלי עול מוסרי של שופט ושל תליין. אולם
בניגוד לשופט, שמאחוריו שנות לימוד ארוכות והנעזר בספרות ענפה,
אני פועל במערה אפלה שרק אורם הקלוש של המצפון, האינטואיציה
והתבונה מבליח בה. בניגוד לשופט, אני נאלץ גם לשאת בטירחה של
ביצוע העונש. יתרה מכך, בהיותי הערכאה היחידה ביישום הצדק
האישי, האחריות המוסרית שמטילה עלי הבעלות על התאוריה, גבוהה
לעיתים מזו המוטלת על שופט. שגה השופט? יתכן ושגיאתו תתוקן
בערכאה גבוהה יותר. לעומת זאת, אם אני טועה, אין מי שיתקן את
שגיאותי. אני נושא במלוא האחריות. הכאב שאני חש אז במצפוני הוא
חזק מנשוא. ככל שתחושת הצדק חזקה יותר, המצפון רגיש יותר. וכפי
שכבר יכולתם להבין תחושת הצדק שלי איננה עניין פעוט.
האם אני טוב מאחרים? שאלה זו (שהתשובה עליה, דרך אגב, היא כן)
אינה רלוונטית לתאורית הצדק האישי. כפי שכבר רמזתי קודם,
התאוריה הזאת התגלתה לי, ממש כשם שכוח המשיכה התגלה לניוטון.
כשם שהנבואה ניגלתה לנביאים. אפשר לומר שלא אני בחרתי בה, אלא
שהיא בחרה בי. בשמחה הייתי מוותר על התביעות העצומות שהיא
מעמידה לפני, אך העניין אינו תלוי בי. המזל הגדול הוא, שהאוצר
היקר והמסוכן הזה, האורניום המוסרי הזה, התגלה על-ידי. גילויו
ע"י אדם או אנשים בלתי מוסריים וחסרי מצפון הוא מזיק ומסוכן.
מכאן ברור, כי ההבדל ביני לבין מי שרוצח מפני שקיללו את אמא
שלו, הוא בראש וראשונה חוש הצדק המפותח שלי, העומד בהיפוך
לרקבונו המוסרי של אותו פושע. רוב הרוצחים חמומי המוח מזיקים
לעניינו של הצדק הכללי בבצעם את פשעיהם וחוץ מזה שהם אינם
מסוגלים ליכולת ההכללה הדרושה להעלאת אופי מוסרי פגום למעלת
תאוריה. רק כך ניתן להסביר כיצד נפלה זכות הראשונים על התאוריה
הזאת דווקא בידי. לפני, לכל היותר, עשו על כך סרטים.