קרמבו. תענוג קטן. למעשה כל כך קטן, שעד שמתחילים אותו הוא
נגמר. זה מתחיל בפתיחה זהירה של העטיפה הדקיקה. אני מתחיל
בקפלים שבתחתיתו, פותח אותם בזהירות על ידי משיכות קלות, כדי
שעלה המתכת הדק לא יקרע, משחיל את קצות הזרת והאמה תחת העטיפה,
אוחז בביסקוויט ואז מסיר את הלוט על ידי משיכה זהירה בקצוות,
כדי שזה לא ייקח עימו לבלי שוב שבבים מציפוי השוקולד. לאחר
עיון מהיר בצידה הפנימי של העטיפה כדי לוודא שזו נקייה
משוקולד, אני בוחן את הקרמבו מכל צדדיו. אין דבר מאכזב מפינה
מעוכה, המגלה את תוכנו הלבן המוקצף של הקרמבו. אם חלקו העליון
נותר שלם וחלק, אפשר להתחיל.
שני ביסים ועוד חצי ביס ונותר רק הביסקוויט, שנאכל בשתי נגיסות
המתבצעות עוד בטרם נבלע מלוא המילוי הרך ועז המתיקות.
כל ניסיון להאריך את החוויה כרוך בכך שהאצבעות האוחזות בקצות
הקרמבו, תמסנה את השוקולד שבנקודת המגע, אז אני אשאיר אחרי
טביעת שוקולד בספר ועוד אחת בכוס המים שלגימתם מטביעה את
המתיקות שנותרה, שלא לדבר על המקלדת. אין ברירה, הארכת התענוג
תדרוש ממני לקום ממקומי ולשטוף ידיים. ליקוק האצבעות גם כן לא
בא בחשבון. את המים אפשר יהיה לשתות, אך וודאי לא לדפדף בספר
ובטח שלא לתקתק. אפשרות נוספת היא להניח את הקרמבו על העטיפה
שנמתחה בזהירות, להניח אותו באמצעה, היכן שנותרה שקערורית שלא
ניתן ליישר ללא קריעת העטיפה ולאחוז בקרמבו באמצעותה. הבעיה
עתה היא כיצד לתת את הביס האחרון בביסקוויט ללא מריחת קצה האף,
או לחילופין הלחי השמאלית, בשבב שוקולד שנמס בינתיים בטמפרטורת
החדר.


קרמבו. הקינוח האהוב עלי. עוד לפני קילוף העטיפה ניתן להריח
בניחוח המתיקות העזה. ריח של שוקולד ווניל מעורב בריח נייר
הקרטון של הקופסא. אני בוחרת בקרמבו הראשון בקופסא, שידי מגיעה
אליו ומקלפת את עטיפתו בחוסר סבלנות. ביד אחת אני אוחזת בקרמבו
ובשנייה פרושה העטיפה הכסופה כחלחלה, אותה בגובה אני מגישה אל
פי ומלקקת את שאריות השוקולד שעליה. שברי שוקולד חלב מתוק
שנימוחים בפה מיד. לאחר מיצוי העטיפה אני עוברת לדבר האמיתי,
השפתיים נסגרות על שכבת השוקולד הדקה וקורעות ביס של צמר גפן
מוקצף הכלוא בשכבת שוקולד. הלשון לוחצת את הכדור הרך כלפי החיך
תוך כדי לעיסה (למיצוי מרבי של הטעם). הווניל ושברי השוקולד
יוצרים יחדיו טעם עדין של מנטה. לא טעם קריר שטועים בו להיות
מנטה, ממש טעם של מנטה. עדין אמנם אך מנטה. אני נותנת רגע
למתיקות לשכוך, מלקקת את שפתי מפתיתי קצף, תוך כדי מריחתן
בשוקולד ונוגסת שוב במרקם העדין. עתה, כשלמעלה ננגסה שכבת
השוקולד מכל הצדדים, אני שולחת לשון ארוכה וטובלת אותה בקצף
הלבן, שקצותיו נעשו קרם דחוס. הלוואי שהייתה לי לשון רחבה
וגמישה, לשון כלבית, כזו שניתן לקעור ולגדוש בחומר הלבן העדין
הזה. כשהמתיקות מכריעה גם אותי, אני לוגמת מהמים, שמחליקים מעל
שכבת השוקולד שעל הלשון ומרגיעים באחת את המתיקות העזה. אני
עוד ארצה קצת מהעוגייה, אבל נשאר עוד מהתערובת החומה לבנה.
חמוד אתה רוצה ביס...