בוכה.
דומעת.
שברי מילים שחותכות בעור.
פוצעות.
מכאיבות.
כל תנועה שלו,
חודרת פנימה יותר.
לנפש.
היא מרגישה כמו ציפור,
שכנפיה נשברו.
אף פעם היא לא תשכח את הזוועה שעברה.
כל ניסיון שיחזור רק פותח את מה שכבר הצליח להגליד.
חלק מהחתכים, כבר טבעו ונעלמו אי שם, בעבר.
מודחקים בפינה רחוקה של הלב.
כמה שלא ינסו לעזור, להבין ולתמוך בה,
אף אחד לא יוכל להבין מה שעברה.
היא מנסה לצאת מהמעגל הבלתי פוסק של הפגיעה העצמית,
ולא מצליחה.
היא לא תצליח.
היא בטוחה שהיא לא תצליח.
היא צריכה אהבה.
ואת האפשרות לצעוק.
ולבכות.
ולא לחתוך.
אף פעם לא. |