אני לא יודעת מה להגיד.
אני יודעת שאני צריכה להגיד משהו, לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל
אני לא יודעת מה אני אמורה לומר במצב כזה.
את מבינה? בחיים לא הייתי במצב כזה. בחיים לא חשבתי שאת תגיעי
למצב כזה.
בחיים לא נתקלתי במישהו שמסוגל להרוס לעצמו את החיים כל כך מהר
וכל כך בקלות ועוד ליהנות מזה כי הוא לא יודע שהוא עושה את זה.

מסובך, אה?
תאמיני לי, לי יותר.

אני זוכרת בדיוק מתי אמרת לי שאת רוצה לעשות דיאטה, אני זוכרת
איך הכל התחיל,  כל שניה ושניה.
היה לך אירוע שהיית חייבת, לטענתך, להיראות בו מעולה, כי את
צריכה להיות עם בגדים צמודים והכל.
נו, ברור, מה חשבתי לעצמי?
אז התחלת בדיאטה שלך, או יותר נכון - שלי.
אבל... היה הבדל קטן, שלימים התברר כגדול, בעצם, ענקי.
אצלי זה היה מבוקר, אצלך לא.
אני הלכתי למישהו, מומחה. את לא, את פעלת על דעת עצמך.
אני הפסקתי, את לא.

יום האירוע הגיע, ואת, את נראית אז מעולה!
כל כך שמחתי בשבילך! ככה זה בין חברות טובות, הכי טובות.
היית טובה באותו ערב, אני זוכרת איך כולם מחאו לך כפיים. אני
זוכרת את עדשות המצלמה והפלאשים שהיו מכוונים אלייך.
אני זוכרת כמה היית מאושרת.
ואני? אני תמיד הייתי איתך.

כנראה שחשבת שאת עדיין לא נראית טוב, או משהו כזה.
אז המשכת, המשכת בדיאטה שלך, אם אפשר לקרוא לזה ככה.
היו מאכלים שלא היית מסוגלת בכלל לאכול, שלא לדבר על לראות
אותם.
אמרת שהם עושים לך בחילה.
ואני, מה אני כבר מבינה? גם לי יש כאלה מאכלים, לכולם יש.
אז לא אמרתי כלום.
והזמן חלף, ואת בשלך.
את הקלוריות התחלת לאט לאט להפחית, כנראה כדי להגיע לנסיעה
שלנו בחופש, הכי כוסית שיש.
וזה באמת קרה, את נראית אז מעולה! ממש! כל כך קינאתי בך, אין
לך מושג כמה.
אבל אני יודעת שאני, בניגוד אלייך, לא יכולה לעשות את מה שאת
הצלחת לעשות. לי אין כוח רצון כמו שלך, איך אני גאה בך.

חשבתי לעצמי שאחרי הנסיעה, אחרי שאת נראית כל כך טוב, אחרי
שהגעת למשקל שכל כך רצית להגיע אליו, את תעלי לאט לאט את כמות
האוכל.
אבל אחרי שראיתי את התגובות והמחמאות שקיבלת, ידעתי שזה לא
עומד לקרות, לא בזמן הקרוב לפחות.

אז ככה עברו להם חודשים. אני זוכרת איך הצהרת בכל חודש כמה זמן
את כבר ב"דיאטה" שלך וכמה כבר ירדת.

והגורל רצה והתרחקנו.
כבר לא היינו חברות הכי טובות יותר. בכל פעם רבנו, אפילו לא
זוכרת על מה.
ולאט לאט הקשר הכל כך טוב הזה שהיה בינינו, החברות האמיתית
והעמוקה שהייתה לנו, החלה להיקרע.
כל אחת בחרה במסלול שלה. אני במסלול של חברים אחרים, ואת? את
בחרת במסלול הדוגמנות.
כנראה שהזוהר עלה לך יותר מדי לראש. מצטערת, זו דעתי הכנה.
תמיד אמרתי את האמת, אז למה דווקא עכשיו לא?

ואז... לאט לאט ההתדרדרות שלך נראתה ליותר ויותר אנשים.
אנשים אחרים, חוץ ממני, כבר התחילו לדאוג לך.
היו לך את כל הסימנים לאנורקסיה.
אבל את, את לא היית מודעת לכך בכלל. אולי כן, אבל לא עשית כלום
כדי למנוע את שנעשה.

ועכשיו? אני לא יודעת מה עכשיו.
אני מפחדת, אני אגיד לך את האמת, אני מפחדת כל כך.
אני לא יודעת מה לעשות, אני לא יודעת מה לחשוב, אני מפחדת
לחשוב.
אני לא רוצה לאבד אותך, לא את החברה הטובה שפעם הייתה לי.
אני אנסה להישאר חזקה, אם לא בשבילי אז בשבילך.
כי מישהי מאתנו חייבת להישאר שפויה.

אני מרגישה איך הדמעות חונקות בגרון. אני אגיד לך את האמת, זה
כואב לי. והן רוצות לפרוץ החוצה, אני מרגישה את זה.
אבל אני לא נותנת להן. אמרתי לך, אני חייבת להיות חזקה, רק עוד
קצת.


אני לא מסוגלת יותר.
הנה, התפרצתי. טוב לך עכשיו?
בעוד שאת עכשיו בטח משתוללת לך, מי יודע עם מי, לי קשה, אני
בוכה, אני כואבת, אני עצובה, אני כועסת, אני מאוכזבת.
אוף איתך, למה היית צריכה לעשות לי את זה?
את יודעת כמה אני רגישה לדברים האלה וכמה אני מפחדת מהם פחד
מוות.

כבר התייאשתי, אבל אני מנסה להתחזק. אם לא את שתחזקי את עצמך,
לפחות אני שאחזק את עצמי.

אז תדעי לך, יקירתי, שלי זה כבר נמאס. אבל למרות הכל, אני תמיד
אנסה לתמוך, כי כזו אני, חברה טובה.
ואולי, אם במקרה את תקראי את זה, וזה לא יהיה כבר מאוחר מדי,
אני רוצה שתדעי שעדיין אפשר לעשות משהו, עדיין אפשר.
אני לא יודעת מה יהיה מחר, עוד שבוע, או אולי אפילו בעוד שעה.
אבל עכשיו את יכולה לעזור לעצמך. אני יכולה לעזור לך.
בואי ביחד נעבור את זה, כמו פעם, כשעשינו הכל ביחד והיינו אחת
בשביל השניה תמיד.

בבקשה ממך, אני לא רוצה לאבד אותך.