הלכתי בסמטה ליד הבית שלי. היא לא הייתה שם, אבל דמיינתי מה
היה קורה אם היא הייתה שם.

היא הייתה הולכת לקראתי ואני לקראתה. הייתי לבושה הכי זרוק
שיש, כי כמובן, דווקא ביום ההוא, הייתי חייבת להתלבש רע. והיא,
היא הייתה לבושה הכי טוב שיש, ככה זה, חוקי מרפי. הייתה לי את
הגיטרה שלי על הגב, הייתי מסורבלת, עקומה. אבל היא, הלכה ישר,
הסתכלה זקוף, העיניים שלה נצצו.

אני השפלתי את המבט שלי, הסתכלתי על הלבנים, לא יכלתי להסתכל
עליה, זה היה יותר מדי. והיא, בחנה אותי, וכל מה שאני יכלתי
לחשוב זה את מה שהיא אומרת לעצמה בראש, עליי.

היא אמרה, "שלום", כי עכשיו אנחנו מדברות, אתם מבינים, ככה זה
כשמבקשים ממני סליחה בהופעה של היהודים.
וכל מה שאני יכלתי להוציא מהפה זה מין "הממ...", זמזום לא
ידוע.

והיא עברה אותי, והמשיכה ללכת, לא הסתכלה אפילו לאחור. ואני
עמדתי שם, פגועה, כואבת.

ובכיתי.

הדמות שלה כבר הייתה רחוק רחוק באופק, ואני נותרתי רק עם
זכרונות. הזכרונות של הדמיון שלי.