בעיקרון אני אוהבת את אמא שלי... באמת. היא מהאמהות האלו שבאמת
מנסות להבין ולא נכנסות להיסטריה מזה שהילדה שלהן כבר גדולה...
היא אפילו מצליחה להסתדר עם כל השינויים שאני עוברת. ולמרות
הכל ... יש רגעים שאני פשוט שונאת אותה! לא שנאה של רגע אחד...
שנאה עמוקה, שנאה ששמורה רק לאנשים שממש פגעו בי. והיא אכן
פגעה בי. לא פיזית... ממש לא. רק פגיעה נפשית... היא לא משתמשת
באלימות מילולית או משהו... לפעמים לא צריך אפילו מילים כדי
לפגוע... לפעמים רק מבט, רק אנחה, רק חיוך מאוכזב. וזה מה שכל
כך כואב... ההרגשה הזאת שהיא תמיד מאוכזבת ממני! ולא שיש כל כך
ממה להתאכזב. אני לומדת, אני לא עושה שטויות (לפחות לא כאלו
שהיא מודעת אליהן...), לא מעשנת ולא שותה (לפחות היא לא יודעת
מזה), היא מכירה את רוב החברים שלי ואפילו אוהבת את רובם...
דוגרי, יש לה מספיק סיבות להתגאות בי. אבל... לא! היא תמיד
תמצא סיבה להראות לי את אכזבתה ממני. היא לא תגיד לי "אני
מאוכזבת ממך" (בדרך כלל), היא רק תביט בי במבט שגורם לך לצרוח,
שלי אישית גורם להתחיל לבכות... אני יודעת שזה ילדותי וטפשי
לבכות ממבט של מישהו... אבל כשזה מבט מאוכזב של אמא... זה
שובר! ואני זוכה לראות את המבט הזה על דברים שרק היא מסוגלת
להתאכזב מהם... אם סידרתי את השער לא כמו שהיא אוהבת, אם לבשתי
משהו שלדעתה הוא לא מתאים לי וכו'... אבל זה כבר הפסיק להזיז
לי... על זה אני כבר מגיבה במבט קפוא לכיוונה ולהמשיך לעשות מה
שבא לי!  אבל יש את הדברים שממש כואבים... כל החיים שלה היא
מנסה לשכנע אותי ללכת לרקוד... באמת שרקדתי כמה שנים... ואז
התחלתי להתאמן בקרב מגע... מדהים! כבר שלוש שנים שאני מתאמנת
והיא עדיין נגד זה... למרות שהיא רואה כמה שאני אוהבת את זה...
היא עדיין שולחת לי רמזים "דקים" שאולי כדאי שאני אפסיק...
למשל כל פעם שאני מותחת שריר או שסתם מופיע לי סימן כחול חדש,
שלי כבר ממש שלא מפריע אני שומעת את אותו המשפט המפורסם... "את
יודעת שאחיך הפסיק עם האיגרוף תאילנדי כשהתחילו לו פציעות
ופגיעות גופניות" ... דייייייי! זה משגע! או שיש את הסיפור
החדש שהוא כבר על גבול המצחיק... לבחור מגמות לשנה הבאה... אף
פעם לא ידעתי כימיה, אף פעם לא אהבתי כימיה, אף פעם לא רציתי
לדעת כימיה, זה היה תמיד מקצוע שאני פשוט צריכה לעבור בו כדי
שהתעודה תשאר בסדר... אבל מה... אמא שבצעירותה נורא אהבה
כימיה, מאד רוצה שהבת הקטנה שלה תלמד כימיה... וכך נולד משפט
חדש....  "את רוצה שנקח לך מורה פרטי בכימיה?" לא,
אמא!!!!!!!!! אני לא רוצה! וזה לא שהיא הפסיקה עם המשפט הזה
אחרי שכבר בחרתי מגמות... 3 חודשים אחרי, היא ממשיכה איתו...
אבל שטויות... היא נהנת איתו? בהצלחה שיהיה לה! האמת שתכננתי
לא פעם לעזוב את הבית לכמה ימים כדי להתאוורר קצת ממנה... כל
פעם היה משהו אחר שמנע את זה... אבל בסופו של דבר אני אעשה את
זה... שק שינה... קצת כסף... ותופסים אוטובוס לאילת... אני
רוצה לראות אותה מתאכזבת ממני ממרחק של 350 ק"מ... היא תוכל
לקפוץ לי בסבבה! אבל ברצינות עכשיו... אמא מאוכזבת נותנת את
ההרגשה הכי חרא בעולם... אמא מאוכזבת בתקופה שהמצב גם ככה
חרא... נותנת את הרצון העז לשתות כמויות מסחריות של
אקונומיקה... אבל כמו שאמרתי בהתחלה... בעיקרון אני כן אוהבת
אותה...