זה לא שקמתי בוקר אחד והחלטתי למרוד. אני בכלל לא מורדת. בקושי
במחשבה. בעצם- בעצם המחשבה. התחלתי לחשוב. הרי כמאמר השיר: "לא
בחרתי לבוא לעולם"- נולדתי למציאות קיימת. אף אחד לא שאל אותי
לאן אני רוצה להגיע. זה לא שאני לא מרוצה, אני שמחה על החינוך
שקיבלתי ועל רוב הבחירות שבחרו בשבילי. אמנם יש דברים שהייתי
רוצה "לשנות" בעברי, אבל זה לא משהו שיוצר תסכולים ולא בלתי
הפיך לחלוטין. כרוב בני הנוער (אני מניחה) במגזר הדתי לאומי,
עד שלהי התיכון בכלל לא ערערתי! חצאית? סבבה. שרוולים? You
name it! כשהייתי נכנסת לבית הכנסת, באופן טבעי הייתי משפילה
את עיני, נכנסת לעזרת הנשים ומנסה להבין מה קורה בתפילה דרך
סבכת העץ. בתיכון הדתי בו למדתי התנגדו, ודי בגלוי, לגיוס
בנות. קצת נאבקתי, אבל בסוף התנדבתי לשירות לאומי כמו רוב
חברותיי.

אני בטוחה שסגל התיכון בטוח שבשירות הלאומי אני שמורה היטב
ובמצב טוב בחממה הדתית לאומית. (בי"ס ממלכתי דתי, תיכונים
נפרדים, ישיבות תיכוניות, אולפנות, תנועות נוער; אוטונומיה!)
מוזר, אבל דווקא בשנה הראשונה בשירות התחלתי לשאול שאלות. ומה
אם אחליט שנוח לי יותר עם מכנסיים? אני נחשבת לפחות דתייה? ואם
כן? בכלל, למה גברים מכתיבים לי צניעות?! הם אלו שצריכים
להשתחל כל בוקר למעטפת בד מסורבלת? לרוץ לאוטובוס, לשבת על
הרצפה, להשתולל, לטייל, לשבת ברכבת או בקולנוע בנוח, להשתרע על
ספה; פעולות יומיומיות שהופכות עם חצאית ל-mission
impossible.

ומה זה הקיבעון הזה? לא חושבים על זה שבכלל חצאיות יכולות
להיות לפעמים כ"כ לא צנועות שבאמת כבר עדיף מכנסיים?"כל כבודה
בת מלך פנימה". אני לא מרגישה כמו בת מלכים ששומרת על כבודה,
אני מרגישה שהצניעות היא ביטוי אישי לכבוד. למה הבמה בבית
הכנסת לא יכולה להתמקם בסוף המחיצה, בין העזרות, כדי שגם אני
אוכל להנות מדברי התורה? ולמה השפה השולטת בדברי התורה היא
ארמית? מה זה, שפת סתרים כדי שהנשים לא יבינו? אז איך אחר כך
יכולים לבוא אליי בטענות שאני מרעישה בזמן הדרשה? רגע. למה אני
לא יודעת ארמית? למה אין בתיכונים לבנות ובאולפנות שיעורי
גמרא, לפחות בסיסיים? נשים לא מסוגלות להבין? אני לא חושבת
שאפשרי שוויון מוחלט בין גברים לנשים. יש הבדל-פיזי ונפשי-
ולכן לא תראו אותי "תופרת" ג'בלאות עם קרבין מתנוסס על גב.
בנות שמסוגלות ועושות - אשריהן. אני מעריכה אותן, מעריצה. אני
לא חושבת שיש, אני יודעת שאין, הבדל שכלי בין גברים לנשים.

אם יש, זהו הבדל נרכש, הבדל שנגרם עקב עוול שנעשה לאורך כל
הדורות. אני לא חושבת שזו יהירות מצדי לומר שאני לא נופלת
מגברים בכוח המחשבה שלי. צריך להגיד את זה סוף סוף, מעל פני
השטח- ההלכה, או הממסד הדתי, מפלים לרעה 50% מהאוכלוסייה. פעם
הייתה אפשרות לדכא אותנו ושנשתוק. אבל ימי הביניים חלפו
עברו... למעשה, הציבור הדתי בפרט והציבור בכלל מפסיד, לדעתי,
את הנשים.  מבט לאחור. כמה גברים יש בתנ"ך? המונים. פרו ורבו
ומלאו את התנ"ך. כמה נשים יש? מעטות בלבד, אך כל אחת בעלת כוח
השפעה עצום! ארבעת האמהות, אסתר המלכה, בנות צלפחד- הראשונות
בעצם שדרשו צדק חברתי. יעל אשת חבר הקיני (או שמא צריך לומר
עליו שהוא חבר הקיני איש יעל?) מרים, דבורה וחולדה הנביאות,
אשת און בן פלת (שמה אפילו לא מוזכר!) שהצילה את בעלה מחבר
מרעים חורשי רעות. בת יפתח, שמוזכרת רק ב"ייחוס" הזה. אפילו
רחב, שבחכמתה הצילה חיי אדם רבים. גם כיום יש נשים כאלה. לא
כולן באות ליד ביטוי. ולא רק אצל הדתיים. וחבל.

יש שהיו רואים בי פמיניסטית, דעתנית מדי,
אוונגרד אפילו, ראש פרוע. הם יחייכו בסלחנות לשגעונות שלי
ויחכו שאתמסד. שיחכו.