אמא, אבא, אתם חסרים לי! אתם כל כך רחוקים ממני עכשיו אתם בטח
חושבים על כל מה שעשיתם אתם בטוח מצטערים. בטוח שאם היה לכם
הזדמנות הייתם עומדים מולי ואומרים לי בעיניים שלא התכוונתם,
שהכל קרה במקרה, הכל טעות גדולה. היינו משפחה מאושרת עד שאנשים
אחרים התערבו והרחיקו אותכם ממני. להם אני לא אסלח, אבל לכם...
אתם ההורים שלי, ההורים האמיתיים היחידים שהכרתי לפני שהכל
קרה, אני חייבת לסלוח לכם.

אני רוצה שתדעו שאני לא כועסת, באמת שלא. אני בטוחה שאם היה
לכם הזדמנות הייתם מחזירים את הזמן אחורה והייתם משנים הרבה
דברים. אבל כנראה שהמצב הזה ישאר ככה, אתם רחוקים ממני, איפשהו
שם בארץ אני אפילו לא יודעת איפה ואני כעת בידיים יותר אוהבות
ויותר בטוחות. אבל לעולם אני לא אשכח אותכם לטוב ולרע, אני
בטוחה שגם אתם לא. אתם בטח שם איפשהו חושבים עלי כל הזמן
ואוהבים אותי. בוכים שאני לא איתכם יותר ומנסים לשנות את המצב.
אני לא יכולה להילחם עליכם כי כולם יגידו עד כמה מפגרת אני
שאני רוצה לחיות איתכם. אבל אתם ההורים שאוהבים אותי, אל תנטשו
אותי ככה. תנסו לעשות הכל כדי שנחזור להיות ביחד. אולי אני חיה
בחלומות, כי עמוק בלב אני יודעת שזה לעולם לא יקרה. שלא תבינו
לא נכון אני לא סובלת כאן אצל המשפחה האוהבת והחדשה שלי, אני
מרגישה כאן יותר בטוחה ויותר מוגנת, אבל אני לא רוצה שני
הורים, שני משפחות, שני בתים וזיכרון ארוך וכואב אחד.

אתם בטח נזכרים שבכל הרגעים היפים שהיו לנו ביחד כמוני.
כשהייתי קטנה ובכיתי החזקתם אותי בידים והרגעתם אותי, ליטפתם
אותי בידים הרכות והעדינות שלכם. איך קרה שהידים שלכם נהפכו
פתאום כל כך קשות? איך קרה שאני מפחדת פתאום מהידים שלכם?
שנאלצתי להסתתר מפניהם? אני לא מבינה ואני לא יבין לעולם. יש
לי הרבה שאלות שלא יפתרו לעולם. ואתם התרחקתם ואני נשארתי עם
כל הצרות והבעיות שהשארתם כאן. מתמודדת לאט לאט עם עצמי ועם
הסביבה. ועדיין שואלת שאלות רבות שאין איש שיענה עליהם. אני
מקווה שאתם מאושרים איפה שאתם כרגע ושאתם חושבים עלי ומצטערים.
אני רק מקווה שלא השארתם לי בתורשה את התכונות האלה.




שלכם אם תרצו ואם לא,
ליטל.