בראשיתי לפני נצח, היו הקולות.

הקולות...

אנטיתזה מושלמת לדממה חסרת התחושה שאפפה אותי פעם, ובעלי בריתה
הקרובים ביותר.

יפים יותר מריצודם החטוף של הכוכבים בין עצימת עיניים אחת
לשניה, עמוקים יותר מתהום הנשייה בה התקיימתי לפני שקוללתי
בתודעתי, עתיקים יותר מהחזיונות שנגלו אליי בתקופות הכרה
חטופות, לפני, מפתים יותר מהשינה המתוקה אליה כמהתי לחזור,
כואבים יותר מקיומי שלי. הם קראו לי עוד לפני שניעורתי
לחלוטין, רכים בתחילה, מעטים עד כדי כך שלא שמתי דעתי אליהם.
הם ניחמו אותי עוד לפני שהייתי זקוק לנחמה, והפכו את הצורך שלי
באחת לכואב יותר.
לאט, עם התעוררותי הם הפכו לרבים יותר, חזקים יותר, תזזיתיים
ומאיימים, גוררים אותי אל עבר בורות עמוקים יותר של אי שפיות,
הם גרמו לי לפקוח את עיניי, ולהבין את תודעתי. עם התעוררותי,
הם הפכו לחזקים יותר ומאיימים יותר - כבר לא חלק ממני, או
מהתודעה הפתאומית איתה נאלצתי להתמודד, אלא ישות בפני עצמה.
שנאתי אותם, והם שנאו אותי. הם סיפרו לי דברים על עצמי שלא
רציתי לשמוע, שלא הבנתי, דברים שאפילו את תמציתם מוחי, אשר
ניעור לפתע, לא יכל לעבד להגיון. זכרונות, אשר לא היו לגמרי
שלי, והיו אני, עד לשד עצמותי. לא רציתי בהם, וחשקתי בהם יותר
מבכל דבר אחר שהספקתי לחשוק בו, עוד בשנתי. לא יכולתי לתאר
לעצמי את קיומי בלעדיהם, ורציתי להתנער מאחיזתם בי.

הסיבה היחידה שהמשכתי לנסות להיפטר מהם היא הידיעה שלעולם לא
אצליח. ואז, רגע אחד, שנמשך עידנים, רגע אחד, שהכיל בתוכו לא
רק את תמצית קיומי, אלא את כל כולו, רגע אחד, שהיה בשבילי כל
תודעתי ומה שלפניה...

באותו רגע, הם פסקו.
ואז תפסה אותי הריקנות.

הוטחתי אל עבר תהום ללא תחתית, של טירוף ועינויים, הושלכתי
למישור שהוקדש כולו לסבלי, צנחתי מטה, אל עבר השחור...

לאחר שאותו רגע חלף,
ידעתי שהתעוררתי.


והקולות אבדו לנצח...