יאפים. מלח הארץ שלנו. שני אנשים צעירים. יפים. הכי הכי, כמו
שאומרים. זן משובח שגדל בתנאים לא כל כך. אייס קפה. קרואסון.
ארוחת בוקר אמריקאית, ספגטי ברוטב אלפרדו. באזל.
"עד פה." האישה עוצמת עיניים. "לא מוכנה יותר" התדהמה, הזעזוע
בקולה, נשמעים היטב.
"יקירה, זה בסדר." הגבר לידה מחייך בלגלוג מסוים.
"לא זה לא."
"הם מעיפים אותו בנימוס."
"שום נימוס, רק בכוח ננצח."
"תירגעי."
"ראית עם מה הוא נכנס הנה? לבאזל שלנו? עם מעריב!"
"הוא טעה ברחוב."
"ההורים שלו טעו שהולידו אותו."
"לא כולם כמונו."
"שמתי לב."

הם ממש עייפים. עייפים מחוסר שינה. מתקוות שיהיה טוב שמלוות
אותם מאז שהיו ילדים. הם עייפים מלקוות שיבינו אותם. עייפים
מהפגנות שלא מובילות לכלום. האישה מנשקת את היד של הגבר לידה.
הוא מחייך אלייה. שניהם יודעים שאחד בלי השני הם היו מוותרים
כבר מזמן. מתאימים אחד לשני כמו אוויר לנשימה. כמו שני האנשים
הכי דומים בעולם.
"המדינה פה זה נורא." היא קובעת.
"מחריד." הוא מסכים.
"בהחלט!"
"אתה חושב?"
"אנחנו לא מתנשאים."
"מה פתאום?"
הגבר מניח את היד שלו על הברך של האישה.
"הדמוקרטיה פה הולכת לעזאזל."
"הייתה פה פעם אחת?"
"לא יודע. תל אביב עדיין דמוקרטית."
"יש עולם מחוץ לתל אביב?"

הם לפעמים כל כך ציניים שהם כבר כמעט לא מבינים רצינות. האייס
קפה כבר חצי גמור, הניתוח החברתי-כלכלי בעיצומו.
"תגידי, יש כאן עדיין מישהו שמשלם מיסים?"
"יש מישהו שעדיין עושה צבא?"
"מי רוצה להתגייס לצבא הכיבוש ולהרוג ילדים פלסטינים?"
"זה לא כל מה שהם עושים, יקירה."
"מה אתה אומר, אתה רציני?"

בית מטבחיים למורשת, משחטה של פרות קדושות. באזל. לא חם, לא
קר, אבל הם עדיין ימצאו משהו להתלונן עליו.
"הם תקעו לנו סכין בגב."
"אני יודעת, אהוב. מזעזע."
"החליטו להישאר בארץ."
"פטריוטים של ממש."
"יש מילה אחת לזה- פאשיסטים."
"בדיוק, מה הלאה? שיעשו ילדים למדינה?"
"אי אפשר לסמוך עליהם יותר."
"אי אפשר לסמוך על אף אחד יותר."
"פוסט מודרניסטים ארורים."
"אני שונאת פוסט מודרניסטים."
"שימצאו מישהו לריב איתו על קיום השמש?"
"היא קיימת?"
"רק אם היא בתחומי תל אביב."
"שכחתי."

הם הזוג היאפי המושלם. אינטיליגנטים עד אימה שנמאס להם לנהל
כבר את השיחות האינטיליגנטיות שלהם. הם מוכשרים, ואדישים לכמעט
הכל במדינה הזאת.
ומיואשים. פשוט מיואשים מהכל.
"עוד אייס קפה. תודה."
"אתה מצביע בבחירות הקרובות, נכון?"
"כמובן. את?"
"בטח. שלב המיואשת-מדי-בשביל-להצביע גדול עלי כרגע."
"כרגע?"
"כרגע."
"טוב. עוד מעט ממילא נחייה בניו יורק."
"הורידו את קאטס."  
"גם את התאומים, את יודעת."

הם לא אליטיסטים, אתם יודעים. הם גם לא חיים בבועה. הם יודעים
יפה מאוד מה קורה. אולי רוצים לא לדעת, אבל יודעים. מעמידים
פנים שלא אכפת להם, למרות שברור לשניהם שזה כן. ממשיכים בתוך
הציניות האינסופית שלהם, בתוך הלעג המתמיד הזה לעולם.
"הייתה היום כותרת ממש מצחיקה ב'ידיעות'."
"אתה נוגע ב'ידיעות'?!"
"דע את האויב."
"ומה הימין האטום אומר היום?"
"המצב בעולם השלישי  ממש בקרשים."
"כן. גם רמת גן לא משהו. הייתי שם לפני יומיים. זוועתי."
"מה את אומרת."
"אין ברירה. אנחנו חייבים לצאת מהשטחים."
"לאן את חותרת?"
"אתה לא חושב שכדאי שנצא?"
"אני נראה לך שם?"
"וואלה."

הייאוש האלגנטי שלהם אומר הכל. אנשים שעוברים ליד, אפילו
בבאזל, לא יכולים שלא לשים לב לזוג הצעיר הזה. האישה משחקת עם
המפית שלה, הגבר נוגע קלות בפנייה, מחייך. המילים ממשיכות
לזרום בחלל האוויר, אדישות, קרות, משועשעות, מנתחות.
"זה לא אותו דבר מאז שרבין מת."
"התקווה מתה איתו, יקירי."
שקט. שניהם מרכינים את הראש לרגע. הם יודעים על מה כל אחד
חושב. הם הרי חושבים את אותו הדבר.
"האייס הזה לא רע."
"בא לי על סיגריה."
"על גופתי את נוגעת בסיגריה."
"אפשר לארגן את זה."
"את חושבת שאנחנו מתנשאים?"
"מה פתאום."

הם מסתכלים סביבם. לא בעויינות, לא באושר. כיודעים שזה המפלט
האחרון. הם יושבים בבאזל כי אין להם אומץ לצאת משם. הם לא
רוצים לראות מה קרה למדינה שלהם. מאז שהם ילדים הם ידעו שזה
יקרה. והם לא היחידים. יאפים אחרים ישבו לידם. חייכו בהבנה,
כולם כבר ידעו שזה הסוף.
"אהובה, מה מטריד אותך?"
"הבחור שנכנס הנה עם 'מעריב'."
"צרות העולם אכן מעיקות על כתפייך, יקירה."
"זאת תחילת הסוף."
"שום דבר לא נגמר."
"עוד מעט אנחנו נרד."
"נכון."
היא חייכה. הוא אסף את כפות הידיים שלה בשלו.
"תגיד, אתה חושב שאנחנו זונות של עראפת?"
"בטח שלא."
"אין סיכוי."
"ואם כן...?"
"זה מפריע לך?"
"לא. לא במיוחד."
הגבר מסתכל בשעון. האישה מעיפה את השיער אחורה. מתנשקים
בעדינות. מחייכים.
"המצב במדינה הזאת באמת נורא."
"גם בעיראק לא משהו."
הגבר מסמל למלצרית שתבוא. האישה אוספת את השיער.
"עוד אייס קפה. תודה."