עוד בטרם פשטתי מכנסיי ידעתי שמשהו לא בסדר.
כל הערב קיננה בי ההרגשה הרעה של החלומות.
הרגשתי בבטני את האימה שמתפרצת, ניסיתי לזעוק לאהובי-
אך לשווא...
איש לעולם לא יוכל להבין את מלוא עוצמת האימה,
איש לא יחזה באותם מראות נוראים.
איש לא ישמע זעקות אהובי או את הצליל שהשמיע ראשי כשפגע
ברצפה.
איש לא יחוש את החום שפרץ,
את דביקות הדם בין רגליי.
איש לא יראה הבעת פניי אחוזה באימה קדומה.
איש לא ידע עצבוני בימים אחרים, אחרונים.
איש לא ישמע אותי לוחשת לבני.
איש לא יחזה בי אוחזת בו- שרה.
איש לא יתעורר לצידי כשיבכה.
איש לא יתעורר לצידי כשאבכה.
איש לא ידע אותי.
לא עוד.
לעולם.



29.5.01