איך הוא נשאר שפוי, זה מה שאני לא מבינה. בן שתים-עשרה שנים
בסך הכל, רץ ביערות הסבוכים. אחרי שראה את כולם נופלים לתוך
האדמה, אמא, אבא ואחר כך כל האחים... נאצים מסריחים. אכל
מהשוקת שאריות אוכל... של החזירים. ישן בחצר, התחבא מתחת לאפר,
מזל שהוא קטן, רזה, ככה לא יראו אותו. הנוצריה עשתה לו טובה
ונתנה לו להסתתר, לא בתוך הבית, בחצר, שלא יראו חס וחלילה. הוא
המשיך, הוא שרד... בטח, הוא חייב!

עלה לארץ הקדושה, עין חרוד קיבל אותו בשמחה, אחר כך תל - אביב.
נלחם בכל המלחמות, בכולן... נתן את כל כולו - הכל למען הקדושה
הזאת. למען אמא שלו שקיבלה אותו בזרועות פתוחות, בלי לשאול
שאלות. נתנה אהבת חינם, כמו כל אמא. פה כבר לא צריך להיתחבא,
לא צריך לאכול שאריות של חזירים. כאן כל היהודים ביחד (או
שלא...)

הוא יושב ביום שבת בצהריים, בראש השולחן כמובן. הוא מתמוגג
משמחה, ברק בעיניים, שלושה בנים יש לו, שלוש כלות יש לו, תשעה
נכדים יש לו, טפו טפו, בלי עין הרע. "אני האדם המאושר ביותר על
פני האדמה" ככה הוא תמיד אומר. שותה את כוסית הוודקה, חיוך רחב
נמרח מתחת לשפם.

הוא חוזר לשם אחרי חמישים שנה, עובר מרחקים רק כדי לראות איזה
בור. אולי הם שם מתחת, אולי לא, אי אפשר לדעת. חוזר, שבור, כמו
ילד קטן - הוא רק בן שתיים עשרה. אבל את הקדושה הוא לא יעזוב -
הוא תמיד נאמן לה. אמא זאת אמא, לא?