פתאום הפעולה הכי טבעית שקיימת, קשה לי.
ועכשיו אני מקשיבה לכל נשימה,
מנסה בכוח לשאוף אליי עוד אוויר, עוד חמצן.
מוציאה מהר ולוקחת שוב... זה לא מספיק,
וזה כואב וזה קשה.
אני מתאמצת, אבל לא רוצה להפסיק...
אז לוקחת עוד נשימה, נאבקת, חושבת...
אז ככה מרגישים כשגוססים.
מוציאה אוויר ומיד מכניסה הכי הרבה שאני יכולה, רק בשביל לראות
שזה לא מספיק...
ומרגישה כאילו אני נחנקת, מתה באיטיות.
שומעת את האנחות...
שאיפה, נשיפה, שאיפה, נשיפה,
מרגישה כאילו עוד מעט, גם הטיפה של האוויר שאני מצליחה לקחת
עכשיו, תעלם...
ואז אני בכלל לא אוכל לנשום.
חושבת על איזו הרגשה נוראית זאת תהיה,
בלי אפשרות לנשום והמוח עדיין פועל וחושב ומשדר איתות לכל
הגוף, שצריך חמצן... ומהר...
ואני שוב... מקשיבה לפעימות לב שלי... פותחת את הפה...
ובעזרת כל השרירים שיש לי וכל האנרגיה מהשלושה תפוחים ותפוז
אחד שאכלתי בשלושה ימים האחרונים,
מנסה לשרוד... מנסה לחיות...
ובתוך כל הכאוס הזה, מבטיחה. מבטיחה לעצמי...
לא לעשן יותר.
ככה זה כשאתה מרגיש שאתה קרוב למוות...
אתה פתאום חושב ורואה, פוקח את העיניים, מבין וקולט,
אתה לא רוצה לחזור למצב הזה שוב, אתה רוצה להיות מסוגל לנשום
כמו בנאדם, לא לחשב הכל...
לעשות הכל טבעי, לנצל את מה שהטבע נתן לך....
ופתאום, אתה רואה את האור שבשמיים ואתה שם לב לירוק שבצמחים.
אתה שותה מים ואתה מרגיש אותם נכנסים לך לגוף, מרעננים את
כולך... מחיים הכל...
ועכשיו, קצת יותר קל לנשום.
עדיין חושב על זה, אבל מצליח להכניס יותר אוויר בכל נשימה...
ולאט לאט... אתה נרגע... והלב מפסיק לדפוק כל כך חזק...
ואתה קולט, אתה חי.
אתה מודה לאלוהים, ולוקח שאיפה עצומה מהאוויר.
רואה כמה זה נפלא...
ושמח שאתה רק בן 15 ונשארו לך עוד לפחות 60 שנה לחיות,
ומתחיל לחשוב על מה תעשה בשישים שנה האלה ומתכנן...
כי עכשיו, בניגוד לקודם,
אתה רוצה לחיות, אתה חושב הלאה, אתה כבר לא בוכה על העבר, אתה
נהנה ממה שיש...

אתה אוהב... והעולם אוהב אותך :)

based on a true story :)